<h1>שיטה מקובצת</h1>
<h2>דף יז.</h2>
כלה נאה וחסודה כלומר כל הכלות משבחין אותן כן כלה נאה וחסודה כלומר בעלת חן וחוט של חסד משוך עליה. ממהדורא קמא של רש"י ז"ל כך מצאתי.
ומצאתי בשם רש"י ז"ל ממהדורא קמא פרשת דרכים הואי דרך מתפצלת ומתפרשת לכמה דרכים ושם פגע בכלה והוא נטה לדרך האחרת לימין או לשמאל ולא נראה כמסתלק מלפני הכלה.
<h2>דף מח.</h2>
רש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל [רב חסדא אמר תכשיט בשמים להתקשט ואע"ג דהיה צריך לעשות לה קצבה בקישוטי' כמה נ[ו]תן לה בשבת כדמפרש לקמן בהמדיר (ע"ב ע"ב) ה"מ כי איתיה בהדה דניחא ליה שתתקשט] דהקשוט עליו משום דיתאוה לה אבל הלך למ"ה כיון דליתיה בהדה לא בעי למיתב לה קשוט ונשתטה נמי דאין לו דעת להתאוה לה אין אשתו מתקשטת משלו. ע"כ.
<h2>דף מח:</h2>
מסירתה לכל שברשות הבעל היא לכל דבריה לאחר שמסרה האב לשלוחי הבעל חוץ לתרומה דאינה אוכלת בתרומה עד שתנשא דקנין כספו גמור בעינן. ע"כ. כן מצאתי במהדורא קמא של רש"י ז"ל.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואוקימנא דבתרומה קאמר דהויא ברשות האב וקשיא לרב אסי בתר איפכא דמצי למפרקה ולתרוצה מסירתה זו היא כניסתה לחופה כיון שמסרה לשלוחי הבעל אין לך חופה גדולה מזו. ע"כ.
במהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל שמואל אמר מסירתה מהני לירושתה שהוא יורשה מעכשו מה שאין כן מן האירוסין אבל לתרומה לא וכן ליטמא לא מהני מסירה. ע"כ.
וז"ל [רש"י] במהדורא קמא הרי זו בחנק שיצאתה מכלל נערה המאורסה משעת מסירה. ע"כ.
<h2>דף מט.</h2>
וזהו שכתב רש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל מה ת"ל דלא צריך למימר כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה דמאן בעי לבטול' הלא מוצאת מכלל אב משנשאת ומוצאת מכלל בעל משנתאלמנה. ע"כ.
נכנסה לרשות הבעל בעלמא לא קתני נכנסה לחופה אלא נכנסה סתם דכל היכא דנכנסה לרשות הבעל לנשואה קא חשבי' לה ובחנק היא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
מתני'. בכרם ביבנה בתוך הישיבה ביבנה משנה היא בפ' דייני גזרות ורבי אלעזר בן עזריה דריש לה הבנים יירשו והבנות יזונו. שתי תקנות הללו חכמים תקנו זו דומה לזו מה הבנים אינן יורשין וכו' דממקום אחד העמידו חכמים את שתיהן. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף מט:</h2>
הלכתא כותיה כלומר יש לסמוך על דברי ר' אילא שכך התקינו. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא הא בחיוורי וכו' כשהן קטנים הן לבנים ושונאן דאומר לא שלו הם ולאחר שגדלו משתחרין ואוהבן והיינו דקאמרי' [עורבא] בעי בני מכי גדלי אע"פ שאכזר עליהם בקטנותם וההוא וכו'. ע"כ.
<h2>דף נ.</h2>
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל ועשיתינהו הכרחתים לזונם ועכשו מבקש ממני שלא לכופו עוד. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב [רש"י ז"ל] המבזבז נכסיו להקדש. ע"כ.
מגלגל עם בנו להתגלגל ולהתנהג עמו לאט שלא לכופו לעסוק בתורה יותר מדאי יורד עמו לחייו כופהו לעסוק בתורה בכל כחו. רש"י במהדורא קמא.
מאי אסותיה מקמי ההוא יומא דאיטריק ליה עקרבא בההוא יומא דחיי [הא דכחיש הא דבריא בבריא] רצין אחריו להגיע לחכמתו ואינן מגיעין אותו אבל מחלש לא חליש כולי האי כיון דבריא הוא ואי כחיש לא יכניסנו משום דחליש והיינו דקתני רץ מאחריו ואינו מגיע שרוצה לרפאתו ולא יועיל. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שמכרה בנכסי מלוג מכרה הקרקע של נכסי מלוג שהיה בעלה אוכל ממנה את הפירות ומתה הבעל מוציאה מן הלקוחות דלוקח ראשון היה הבעל בחיי אשתו והיתה קנויה לו לפירות וקנין פירות כקנין הגוף דמי לפי' נמי לאחר מיתה שהוא יורשה טורפה מן הלקוחות וכך היתה תקנת אושא שיהא אדם לוקח בנכסי אשתו לטרוף לקוחות (ובפ"ק) [ובב"ק (פ"ח ע"ב)] מפרש אי הלכתא כי הך תקנתיה. אוכלוסא דאושא ששים רבוא. זה הזן בניו וכו' משום דאיירי לעיל ממזונות בנים נקיט הך. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד צדקה שהוא עושה מעשה עומדת ונראית לעולם היכי משכחת לה אלא זה הלומד ומלמד ושני מקראות הללו כתובים במזמור אחד ודריש להו הכא כי הדדי. וראה בנים לבניך משום דר' שמואל בר נחמני נקט ליה דאיירי נמי לעיל. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף נ:</h2>
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא כתובת בנין דכרין דקתני בהאי פרקין בנין דכרין דיהויין ליכי מנאי וכו' שאם נושא אשה ומתה בחייו ונשא אחרת ומת הוא שנייה קודמת ליטול כתובתה מפני שהיא בעלת חוב וחוזרין בני הראשונה ונוטלין כתובת אמן אם נשתייר שם כתובת אמן ועוד מותר דינר שיהו חולקין בשוה כי היכי דלא מעקרא נחלה דאורייתא ואעפ"י שאביהן לא היה חייב כתובה לאמן שהרי בחייו מתה והוא יורשה תקנת חכמים הוא שיהו הם יורשין כתובת אמן וטעמא מפרש לקמן כדי שיקפוץ אדם וכו' ואותה כתובת בנין דכרין אינה נגבית אלא מן הקרקע כשאר כתובה כדתנן בפרק מי שהיה נשוי ר"ש אומר אע"פ שיש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום ליטול כתובת בנין דכרין עד שיהו שם נכסים שיש להם אחריות [מותר] על כתובות דינר וליכא דפליג עליה והיינו דקאמר רב המנונא כשם שאין יורשין כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע וכו'. ע"כ.
<h2>דף נא.</h2>
ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא לקתה בחלאים. ע"כ.
<h2>דף נב.</h2>
הכיר בה בעלה שנודע לבעלה שנשבית אשתו [ו]עד שלא מת לא הכיר כיון שלא ידע בה עד שמת לא אשתעבדו נכסיו. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא של רש"י ז"ל כתוב אין היבמין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו דהא מת. ע"כ.
<h2>דף נב:</h2>
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מפני תיקון העולם שיהו השבאין מעלין את השבויין לדמים יקרים לפיכך אין מלמדין להם לפדות שבויים מידם יותר מכדי דמיהם. ע"כ.
תרי קולי כדי דמיה וכדי כתובתה אבל טפי מדמיה אף על גב דבציר מכתובתה א"נ טפי מכתובתה אע"ג דבציר מדמיה לא פריק לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
עשו הקזת דם ב"ד שבארץ ישראל עשו הקזת דם כרפואה שאין לה קצבה שפעמים שאין מקיזין מצויין כל כך ונוטלין יותר ממה שהיו רגילין. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
הוו להו איתת אבא היו מפרנסין אשת אביהן. קוצו לה מידי לרופא כי היכי דתהוי רפואה שיש לה קצבה ומתרפא' מכתובתה. כעורכי הדיינין כדיין שמסדר ומלמד לבעל דין לטעון לפניו. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
כל יומי מיגר אלמנותיך כל הימים שתהיה נגררת באלמנותיך לאחר מיתתי כן קבלתי, ל"א כל יומי מיגד ארמלותיך כל הימים שתמשך אלמנותיך. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו שאלמלא לא תקנו היה כל אחד דן עצמו ואומר אני לא אתן לבתי נכסי שמא תמות בחיי בעלה וירשנה ותהא ירושתי נופלת ביד אחרים א"כ עכשו נותן לה הרבה ואומר אפי' מתה בחיי בעלה יירשוה בניה ובן בתי חביב עלי כבני ואתו רבנן ומתק' כתובת בנין דכרין כי היכי דתירות ברתא כדקתני כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו בנו בידו לבקש לו אשה בתו מי בידה שאין דרך אשה לחזור אחרי הבעל. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל ועד כמה זקוק ליתן לה. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא אימא כיון דטעמא דכתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ וכו' היכא דכתב אב לבתו נדוניא שתביא עמה לכתוב בעל תנאי כב"ד דיהוויין וכו'. והיכא דלא כתב אב לבתו כלום לא לכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם. ע"כ.
בת בין הבנים נמי תירות אם יש לו בת מהאשה הראשונה ומהשניה בנין תירת נמי הך בת כתובת אמה כיון דטעמא כדקאמר' כדי שיקפוץ אדם דהשתא נמי אי לא שקילא לה קא חשיב איניש דילמא לא הוי ברא לברתא דלירות כתובתה ולא יהיב לה מידי ואמאי קאמר תנא דמתניתין בנין דכרין אבל בנן נוקבן לא כנחלה שויוה רבנן כדקתני מתניתין אינון ירתין כסף וכו' ונחלה אינה בבנות. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
למכתב לה כתובה לידע כמה הוא נותן לבתו לנדונייתה וכנגדה יוסיף בנו ויכתוב בכתובתה אתחזי ליה לרב פפא משום כבודו. ממהדורא קמא של רש"י ז"ל.
<h2>דף נג.</h2>
ובמהדורא קמא פרש"י ז"ל וז"ל יש לה כתובת בנין דכרין דהא כי ירית לה נמי כתובתה והרי היא שלו עקרוה רבנן מיניה ויהבוה לבנין דכרין השתא נמי לא שנא או דילמא זכות בניה מכרה לבעלה וחולקין אותה הבנים לגמרי בשוה ונהי דאם מת הוא בחייה או אם בא לגרשה אינה נוטלת כתובתה דהא מכרה והכא נמי מבעיא לן מוכרת יותר לאשמועינן השתא מוכרת מספקא לי אי מכירתה מכירה אף על גב דאיכא למימר דודאי לא מכרה לפי שלא גמרה לעקור זכות בניה ולמכור תנאי כתובתה דהיינו תקנת כתובת בנין דכרין אלא כתובתה בלבד כגון מנה מאתים שהיא מוכרת מתוך אונסה ודוחקת דדמיה על(י)ה כמאן דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא [מחו] בסטונייר עוכלא משקל בהמוכר את הספינה [ב"ב פ"ט ע"ב] כאילו מכין אותה מאה חבטות במשקל א' של אבן מוחלת דמדעתה עבידא לא חיישינן לזכות את בניה שהרי מעצמה ומחפצה גומרת למחול את תנאי כתובה וכתובה מבעיא דהא ודאי לא כלום שיירה ואין לה כתובת בנין דכרין כ"ש ולמאן דפריש זוזי אנסוה ומכירת אונס לא כלום הוא קשיא ליה הא דאמר בפרק חזקת הבתים [שם מ"ח ע"א] תליוה וזבין זביניה זביני. אמר רבא פשיטא לי וכו' רבא אזיל ובעי נמי מאי דבעי רב אויא סבא. מוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה שהרי אם מתה היא בחיי בעלה יירשנה בעלה ויפסידו את ממונם ועל הספק נותנין את ממונם שמא ימות הוא בחייה או יגרשנה ונוטלין כתובתה. מ"ט זוזי אנוסה לא גרסינן הכא דהא ודאי פשיטא לן דיש לה כתובת בנין דכרין שאע"ג שמכרה לאחרים היה הבעל יורשה כשמתה ושקלי לה בנין דכרין כמוכרת לאחרים דמי ויש לה כתובת בנין דכרין משום דזוזי אנסוה ומשום אונס לא גמרה דעתה למכור לבעל זכות בניה. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא.
אבל במהדורא קמא כתב [רש"י] ז"ל וז"ל א"ל רב חייא בר אמי תנינא ברייתא אני שונה דאיכא למשמע מינה דאינו חייב בקבורת ארוסתו ובכולא תלמודא מיתניא הך ברייתא בדידיה כדאמרינן בבבא מציעא [י"ח ע"א] ולקמן בפרק הכותב [פ"ט ע"ב] נמי דתני ר' חייא אשתו ארוסה וכו' וה"ק תנינא לן. ע"כ.
לא אונן לה לאסור את עצמו אף במעשר הקל דכתיב ביה לא אכלתי באוני אין אנינות אלא בלב ואין אנינות אלא יום אחד כדאמרינן במ"ק [כ"א ע"א] מואחריתה כיום מר ובשעה שמתו מוטל לפניו. אינו יורש[ה] נכסי מלוג שלה שאע"פ שהבעל יורש את אשתו האי לאו אשתו היא. מת הוא גובה כתובתה מנה מאתים ולקמן בפרק הכותב מהדר לאוקומ' בדלא כתב לה מן האירוסין ואפ"ה גובה כתובתה משום דרבנן תקינו לה כתובה לאלמנה מן האירוסין ואמרינן בדכתב לה וכ"ת אי בדכתב מאי למימרא מתה אינו יורשה איצטריכא ליה אבל תוספת אין לה עד שנשאת והא דאמרינן לעיל [מ"ד ע"א] הילכתא אחד מנה וכו' ואחד תוספת אינה גובה אלא מן הנשואין הני מילי למטרף לקחוחות דמזמן נשואין טרפא ממשעבדי שלא כתב לה אחריות אלא מנשואין ואילך אבל לא מן האירוסין. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל מ"ט אין לה כתובה הואיל ואמרינן דאינו יורשה אמאי לא גבו כתובתה יורשין דידה כשמתה היא שאין אני קורא בה וכו' תנאי ב"ד הוא זה אפילו לא כתב לה הילכך לא מחייב למיתב לה כתובה ולא לקברה דקבורתה תחת כתובתה ונשואה שמתה אף על גב דאין אני קורא בה כשתנשאי וכו' אפ"ה קוברה הואיל והוא יורש כתובת נדוניא שהביאה עמה מבית אביה ותחת אותה ירושה תקנו קבורתה ומן האירוסין אינה מכנסת לו כלום עד שעת נשואין. ע"כ.
<h2>דף נג:</h2>
כבר תרגמא רב הושעיא לפי שאין אני קורא בה וכו'. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
כי פליגי בארוסה נערה שלא בגרה. רב אמר עד דתלקחן וקיחה דאירוסין שמה קיחה ולא מחייב במזונות. ולוי תני עד דתבגרן אבל נערה אעפ"י שנתארסה יש לה מזונות. רש"י במהדורא קמא.
או ימטי זמניהון לאתנסבא עד שעת כניסתן לחופה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
מי שמיע לך מיניה דרב יהודה כמאן ס"ל בהך ארוסה נערה דאפליגו רב ולוי שמת אביה ואכתי לא אבגר דתיפוק מרשותא דאחיה נותנין לה מזונות אעפ"י שנתארסה כלוי דתני עד דתבגרן או אין לה מזונות כיון דנתארסה וכרב דתני עד דתלקחן דמשמע שום לקיחה אפילו אירוסין כיון דארסה לא ניחא ליה דתתזיל דטעמא מאי אמור רבנן הבנים ירשו והבנות יזונו משום זילותא דבנות והכא אע"ג דאין לו לארוס להעלות לה מזונות עד שעת נשואין כדתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו אפ"ה אי לא יהבי לה אחי לא אתיא לידי זילותא דאיהו יהיב לה משום דלא ניחא ליה דתתזל. אי משמע לא שמיע לך מסברא אית לה מזוני עד שתבגר או עד שתנשא דכיון דלא קים ליה בגווה שאינו יודע אם יחזרו בהו ולא יתנוה לו א"נ אינו מכיר בה ובמעשיה לא שדי זוזי בכדי דשמא יראה בה מום ויחזור בו. ובנמוקי רבוותא כתיב דבארוסה שמת הארוס שלה קא בעי אם יש לה מזונות מבני הארוס שיש לו מאשה אחרת או לא ולאו מילתא היא דהא אלמנה מן האירוסין מוכח בהדיא לקמן דאין לה מזונות מנכסי ארוס דתנן בפ' אלמנה נזונת [צ"ז ע"א] ר"ש אומר אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד מנכסי בעלה למזונותיה אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד לפי שאין לה מזונות ואפי' ת"ק דר"ש דאמר התם בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד לאו משום דסבר דאית לה לארוסה מזוני אלא לענין כתובה קאמר כדפרש עולא בגמרא ומשום חינא ובארוסה שהלך בעלה למדינת הים נמי ליכא לאוקומה דמתני' היא הגיע זמן ולא נשאו וכו' ואמרי לה איפכא לא גרסי'. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
שוב מצאתי רש"י ז"ל במהדורא קמא שכתב וז"ל בת יבמה שיבם את אשת אחיו והוליד ממנה בת יש לה לאותה בת מזונות אצל האחין בנכסי האב או לא כיון דאמר מר בהחולץ [יבמות ל"ח ע"א] כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון הואיל ואין לה כתובה על השני תנאי כתובה [נמי לית לה כגון מזוני דתנאי כתובה] ככתובה כדלקמן בפרק אף על פי ואף על גב דנכסי קמא [כד]יבם [דמי] שהרי הוא קם לנחלה אפילו הכי אין על הבנים של יבם לזון בת היבמה שהרי הראשון לא כתב לה בנן נוקבן דיהויין ליכי מתזנן מנכסי אלא ליכי מנאי הוא דאתני בהדה או דילמא כיון ד[אי] לית לה מראשון שלא הניח נכסים שיעור כתובתה (ד)תקינו לה משני כדמפרש טעמא בהחולץ [ל"ט ע"א] כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הילכך תנאי כתובה נמי כגון מזון הבת יש לה על השני ויש לה מזונות אצל הבנים והאי דלא מבעיא ליה ביבמה גופה כה"ג משום דגבי יבמה ודאי פשיטא לן דאין לה מזונות מנכסי יבם אצל הבנים שהרי מכח נשואי ראשון נזדקקה ליבם וכשמת היבם נתארמלה זו עכשו מנשואי ראשון והרי אלמנת ראשון היא וקורא אני בה מה שהתנה הוא עמה ואת תהא יתבת וכו' לפיכך מזונותיה על נכסי בעלה הראשון ואם אין לו נכסים אין לה מזונות. ע"כ.
<h2>דף נד.</h2>
בביתי ולא בבית עקתי שאינה יכולה לכוף את היתומים לבנות לה מדור קטן בפני עצמה בי עקתא בית קטן וצר אבל מזוני אית לה אי אית לה ביקתא לדידה שנפלה לה מירושה על היתומים להביא לה מזונות לשם כן קבל ר'. וקשיא ליה הא דאמרינן בפרק הנושא [לקמן ק"ג ע"א] אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשים לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות כו' ומפרש טעמא מפני שברכת הבית מרובה לפיכך נראה בעיניו כן בביתי ולא בבית עקתי בבית גדול ורחב עומדת היא עמהם אבל אם יש לה[ם] בית צר וקטן הרשות בידם להוציאה מעליהם ולהרויחם אבל מזוני יהבי לה בכל מקום שהיא שהרי הם אין מניחין אותה לדור. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ונתפייסה נתרצית לינשא אין לה מזונות מן היתומים דכיון דדעתה לאנסובי לא קרינא ביה מיגר אלמנותיך אמרה איני רוצה להנשא מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות מן היתומים שאינן מהוגנים לה אין לה מזונות דאי הוו אתו מהוגנין מינסבא להו כיחלה ופירקסה שערה אין לה מזונות מעשיה מוכיחין שדעתה להנשא ולא קרינא בה מיגר אלמנותיך. תובעת כתובתה דעתה לינשא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וחילופא בלקיט אם יש שכיר בביתו ולא קצב לו שכירות מתחלה ובתוך כך שהיה עוסק במלאכתו נתן לו בגדים כשיגיע לסוף מלאכתו ובאין לפרש את שכרו אין שמין מה שעליו אליבא דרב (אמרינן) דבאשה היינו טעמא דשמין לרב כדמפרש לקמן דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דמפק ולמשקל לא אקני לה אבל בלקיט שהיום עמו ולמחר הולך לו ודאי לגמרי אקני ליה לשמואל באשה אין שמין דכל ספוקה עליו וגמר ומקני לה אבל לקיט אין עליו להלבישו ומסתמא לא נתן לו כסות. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
יתמא לקוט. שלח ופוק הפשיטהו מבגדיו ויצא שמין מה שעליו ויתמא קרי ליה על שם שנוהגין בו מנהג יתומים לצאת בלא תלבושת. רש"י ז"ל במ"ק.
לכאורה כשמואל רהיטא לכאורה כמו לכעורה כלומר לאדם כעור שאין מעיין ומדקדק לדבר נראה לו לפום ריהטא (ל)מתניתין כדשמואל (ו)כי אקני לאתתיה הנך מאני אדעתא למיקם קמיה שתעמוד עמו ויתכבד בה[ן] לפיכך אין לו בכסות אשתו ובניו כו' אדעתא למשקל ולמפק כגון אלמנה שהולכת ונשאת לאחר לא אקני לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
זילא לן מילתא וכו' אלא תתקן עצמך בבגדים שלך והם היו מתכוונין כדי שיהו ב"ד רואין אותה ושמין מה שעליה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
נדוניא לברתא שהיה גוסס ואמר תנו נדוניא לבתי כשאר בנות הנישאות ואותה שעה היתה נדוניא ניקחת במאתים ואחר כך זל נדוניא ועמד על מנה פורנא פי' ריוח כמו [נדה ד' ע"ב] שהפרין את מדותיו לשון ריבוי. פרנא ליתמי אף על גב דאיכא למימר כי אמר אבוה למיתן לה נדוניא מידע ידע דבמאתן מזבנא ומאתן זוזי שבק לה השתא נמי כי זל ליתבי לה מאתן זוזי אפילו הכי לית לה אלא נדוניא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף נד:</h2>
ארבע מאה זוזי מן חמרא יין שיעור ארבע מאות זוזי נתן לו ואותה שעה נקחין ד' מדות של יין בארבע מאות זוז לסוף נתייקרו ועמדו השלש מדות בארבע מאות זוז. רש"י במהדורא קמא.
מפסדא מזוני לא היתה חוששת לשמור מזונות שבבית ומאבדתן וסומכת על הבנים שיספיקו לה מזון כל צרכה. אמרו ליה לאבוכון גוסס היה דנייחד לה ארעא למזוני נייחד לה קרקע שיעור מזונותיה שממנה תיזון ולא תסמוך עליכם ולא תפסיד(ו) אותן. כל שכן שריבה לה מזונות לקמן מפרש. רש"י במ"ק.
ובפרש"י ז"ל כתיבת יד מצאתי וז"ל והא דלא אמר ר' יוחנן הכא עשינו עצמנו כעורכי הדיינין כמה שאמר לעיל [נ"ב ע"ב] משום שזה המעשה היה תחלה ואחר כך היה אותו המעשה ולאחר כל הדברים אמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין. כך שמעתי.
למזונות ריבה לה מזונות דכי קאמר לה הילך קרקע זו למזונות משמע דלרווחא הוא דקאמר דאי לא ספקא במאי דיהבי לה יתמי הא ארעא להשלמת מזונות. לישנא אחרינא למזונות ריבה לה מזונות פירוש תקח זו והשאר (מכדי) [כי לא] ספקא משאר נכסיו. במזונות קצץ לה מזונות אם אמר אותו גוסס קרקע פלוני יתייחד ליך במזונותיך משמע בשביל מזונות שאני חייב הילך קרקע זו וכגון שהיה בה כדי מזונותיה. ל"א קצץ לה מזונות וייחד לה מזונותיה בקרקע זו ושוב אינה נזונת מנכסי יתומים. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל אפילו מאה מנה יוסיף ובגמרא פריך פשיטא. ע"כ.
גובה את הכל אפילו תוספת והא דאוקימנא בפירקין דלעיל [מ"ד ע"א] הלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין ה"מ לטרוף לקוחות מזמן נשואין שלא כתב לה אחריות עד שעת חופה שכותב לה כתובה אבל מן המחוררין גובה אפילו מן האירוסין. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
רבי יהודה אומר וכו' מלתא באפי נפשה קאמר ולא מפלג פליג. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ומיהו במהדורא קמא כתב רש"י וז"ל פשיטא דמוסיף. קיצותא עבדו רבנן מנה מאתים אין טפי לא. שלא לבייש את מי שאין לו להוסיף כל כך. ע"כ.
אלא רצה להוסיף דמשמע בעל פה שאע"פ שלא כתב לה נתחייב בה באמירתו אלמא דתנאי כתובה ככתובה דכי היכי דאמרינן לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה הכי נמי תוספת ומה כתובה נקנית באמירה דאמר רב גדל כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' תוספת נמי כיון דאמר הכי והכי מוסיפנא לה אף על גב דלא כתב לה חייב דהן הן הדברים הנקנין באמירה כך שמעתי ולא דייק דאם כן הוה ליה למחשב האי אנפא בהדי הני אנפי דקא חשיב דמאי נפיק מיניה לפיכך נ"ל כלשון הנמצא בתשובות רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף דכל להוסיף משמע כולה כתובה חדא מלתא היא כמו [סנהדרין ב' ע"א] מוסיפין על העיר ועל העזרות ועל הלשכות דעבדי לה חדא קרתא רבתי חדא לשכה רבתי חדא עזרה רבתי אבל לכתוב משמע תרי מילי נינהו דהא כתיבה לחודה והא כתיבה לחודה ומדקתני להוסיף דעריב כלהו לחדא כתובה ש"מ דתנאי כתובה ככתובה דמי ונפקא מינה לכל הני אנפי. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
למוכרת ולמוחלת מכרה כתובתה לבעלה או מחלה מכרה ומחלה נמי תוספת. רש"י במהדורא קמא.
וכן פרש"י ז"ל להדיא במהדורא קמא וז"ל למורדת דתנן במתני' המורדת על בעלה פוחתין לה כתובתה שבעה דינרין בשבת ואם פחתה מאתים פוחתין לה נמי תוספת. ע"כ.
<h2>דף נה.</h2>
וז"ל רש"י במהדורא קמא כל זמן שהיא בבית אביה [דתנן בהנושא [ק"ד ע"א] כל זמן שהיא בבית אביה] גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד כ"ה שנים שיש בעשרים וחמש שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה מכאן ואילך אבדה כתובתה וגם התוספת עמה דתנאי כתובה ככתובה וכו'. עד כאן.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ולכתובת בנין דכרין דבנין דכרין גובין כתובה ותוספת ותמיהא לי היינו תנאי כתובה דכתובת בנין דכרין גופה כתובה היא. ה"ג איתמר כתובת בנין דכרין וכו'. ע"כ.
לא טרפה ממשעבדי מן הלקוחות [שקנו] לאחר שנכתבה כתובת אמן דתנן ירתון בפרקין דלעיל [נ"ב ע"ב] אינון ירתון כסף כתובתיך וירושה לא שייכא אלא במחוררין שביד אביו להורישן לו. רש"י במהדורא קמא.
ומיהו רש"י ז"ל כתב במהדורא קמא וז"ל מטלטלי ואיתנהו בעינייהו אם ייחד לה מטלטלין בכתובתה וכשבאת לגבות כתובתה מהן לאחר מיתת הבעל עדיין ישנן בעין נוטלתן ואינה נשבעת על כתובתה ולא חיישינן דילמא צררי אתפסה בעל כיון דיחד לה מקום לגבות ממנו לא פרע לה ממקום אחר. ליתנהו בעינייהו ואנן סהדי שבלו או נשרפו בחיי הבעל ובאת ליפרע מנכסים אחרים של יתומים שהרי כל נכסי הבעל אחראין לכתובתה אע"פ שייחד לה מקום כדאמרן בפרקין דלעיל [נ"א ע"א] כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים ולא כתב לה כל נכסים וכו' בלא שבועה דכיון דייחד לה מאלו ודאי לא פרע לה ממקום אחר. בשבועה אימור כי חזא דליתנהו בעינייהו אתפסה צררי. ע"כ.
[ייחד לה ארעא] ייחד קרקע בכתובתה בד' מצרנהא כדרך שנותנין ומוכרין מצר פלוני ושל פלוני שקלא לה לההיא ארעא בלא שבועה לאחר מיתתו. בחד מצרא שלא ייחד לה אלא מצר אחד לצד צפון או לצד דרום בלא שבועה כיון דייחד לה קרקע ודאי לא פרע לה ממקום אחר וכמאן דייחד להו לכולהו מצרי דמי. בשבועה דהא לא ייחד לה כלום דאיכא למימר מלא אצבע לצד (פ') מצר פ' ייחד ולא יותר כיון שלא ייחד לה כל מצרים לפיכך חוששין שמא פרע לה ונשבעת שלא נפרעה. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא אמר לעדים וכו' אדם שאמר לעדים כתבו וחתמו מכירה זו או מתנה זו ותנו אותה לפ' וקנו מיניה קנין דיהיב ליה לא צריך לאמלוכי ביה כשבאין עדים לכתבה אין צריכין להוועץ בו אם בלב שלם ובנפש חפצה רוצה שיכתבו לו שהרי קנו ממנו בקנין וסתם קנין לכתיבה עומד. צריך לאמלוכי ביה דכיון דלא קנו מיניה דילמא הדר ביה דהרשות בידו לחזור כל כמה דלא קנו ממנו אע"ג דאמר מעיקרא באפי סהדי כתבו וחתמו והני מילי שאינן נקנין בשטר בלא קנין דקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה. ע"כ.
דאזיל בתר אומדנא כגון הכא דאזלינן בתר אומד דעתו ואמרינן דלא כתב לה תוספת אלא משום חיבת כניסתה לחופה. הלכה כר"ש שזורי בחולה מסוכן במסכת גיטין [ס"ה ע"ב] בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואף על גב דלא אמר תנו דאזלינן בתר אומדנא ואמרינן דאי לאו דבעי למיתנה לא הוה אמר כתבו גט אלא מתוך שהוא בהול על עצמו לא נזכר לומר תנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא ר"ש שזורי אומר אף המסוכן. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף נה:</h2>
ובתרומת מעשר של דמאי אגררא נסבא ולאו משום אומדנא ובפ"ג דמנחות (ל' ע"ב) [נמי משמע] דמתני' אגררא דתנן תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו דלא מיבעיא אם חזרה ונפלה לתוך התבואה בשבת דמשום עונג שבת שואל לעם הארץ אם תקנה כל צרכו ואוכל על פיו אלא אף בחול אוכל על פיו דהואיל ומדמע כל התבואה דשוב אין לה תקנה בהפרשת דמאי לא אסרינן עליה כל התבואה משום תרומת מעשר דמאי דבדמאי הקלו. כ"כ רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא שכתוב בה קנין מתנת ש"מ אין צריכה קנין שהרי דבריו של ש"מ ככתובין וכמסורין דמו והיי(נו) שכתב [ב]ה קנין דקאמר לא שנכתב השטר מתנה ע"פ ש"מ אלא שהעדים שקנו מידו כתבו צואת המתנה וקנין לזכרון בעלמא שכן היה דרכם לכתוב כדגרסינן בפרק יש נוחלין [ב"ב קי"ג ע"ב] (ד)הא [ד]אמר רב יהודה שלשה שישבו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין והכי מוכח לקמן דלא קא מיירי בשטר מתנה שנכתב על פי ש"מ. ארכבה אתרי רכשי הרכיבה על תרי רכשים רוכבי הרכש דרומיי"ל בלעז כלומר מתנה מעולה היא על ידי שתי כחות כדלקמיה. לא ידענא מאי אדון ביה ואינה כלום אם עמד אינו חוזר כיון דשוייה מתנת בריא על ידי קנין דעבד בה דדיינינן לה כמתנת בריא שאם עמד זה מחוליו אינו חוזר מה שאין כן בשאר מתנת ש"מ דאם עמד חוזר דלא אמרינן דברי ש"מ ככתובין וכמסורין אלא לאחר מיתה. שאם אמר הלואתי נתונה לפ' שבמדינת הים שהיה חייב לי וקנו עדים מידו וכתבו הקנין אע"ג דלא קאי איהו קמן בשעת קנין מתנתו מתנת ש"מ דהרי דבריו ככתובין וכמסורין דמו מה שאין כן בבריא דקנין לא מהני אלא בפני מקבל כדמוכח בפ"ק דקדושין [כ"ו ע"ב] דאמר רב יהודה מעשה באדם א' שחלה בירושלם וכו' ומסקנא אמרינן אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה הכא נמי מאי דפרכת נקנינהו ניהליה בחליפין כגון דליתיה למקבל מתנה אלמא דחליפין לא הוו אלא בפני מקבל ופליאה היא בעיני דהא מעשים בכל יום דקנינן שלא בפני מקבל. [שמא לא גמר להקנותו מתנה זו וכו' (כברש"י) דסתם] קנין לכתיבה עומד כדאמרינן באידך פרקין דלקמן [ק"ב ע"ב] הילכך אינה כלום דכל מתנת ש"מ אינה נקנית אלא לאחר מיתה ולאחר מיתתו של זה היאך כותבין ונותנין שטר מתנה כיון שלא נכתב מחיים דהאי שכתב בה קנין כדק(ת)ני צוואת ש"מ שהעדים כותבין לזכרון קא מיירי דאי בשטר מתנה א"כ כיון שנכתב מחיים אמאי אין שטר לאחר מיתה אע"ג דלא יהיב' ניהליה מחיים דהא קי"ל [גיטין ע"ב ע"א] הלכה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ובבבא בתרא פרק יש נוחלין [קל"ה ע"ב] נמי מוכיח דבלא אכתיב שטרא מחיים עסקינן דאיתמר ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפ' ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלמא דכי לא אכתיב שטרא מחיים אמרינן דאין שטר לאחר מיתה. סוף סוף הא (ד)קאמר רב ארכבה אתרי רכשי והרי היא כמתנת בריא וכו' מכלל דאזיל בתר אומדנא ואמרינן דא(ד)הכי עביד בה קנין דבעי למיהב ליה שתי כחות. ע"כ.
<h2>דף נו.</h2>
תרווייהו רב ור' נתן אזלי בתר אומדנא הא נמי דשקלא תוספת מן הארוסין אומדנא היא דהא משום איקרובי דעתא שישא חן בעיניה הוא מוסיף לה אפילו בארוסין. ר' חנינא קרא כו' בקי במקראות רב [יצחק בר] אבדימי משום רבינו רב. ואע"ג דלט לא ידענא מנו לט. הכי והכי תהוי קללה הוא. והלכה למעשה דלא תימא הלכה ואין מורין כן אלא אי אתי עובדא קמן דנינן כותיה. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא נכנסה לחופה ולא נבעלה אליבא דרבי אלעזר מהו יש לה תוספת או לא חיבת חופה קונה וגובה את הכל או חיבת ביאה קונה ואינה גובה אלא מנה מאתים. דתני רב יוסף כלשון הזה היה שונה בברייתא דבריו של ר"א ראב"ע אומר מן הנשואין וכו' שלא כתב לה אלא לחיבת לילה הראשון. היינו דאמר לילה הראשון דכניסת חופה אינה אלא לילה הראשון בלילה הראשון איתא מכאן ואילך ליתא כלומר אמאי פסיק ותני לילה הראשון כלום [ל]יכא [אלא] בלילה הראשון הכי הוה ליה למיתני שכך לא כתב לה אלא לחיבת ביאה על אימת דהואי. הא לא קשיא כלומר אי משום פירכא קמייתא פרכינן אלא אי אמרת וכו' הא פירכא מיהא לא קשיא דלהכי קתני חיבת לילה הראשון דאורח ארעא קמ"ל. אלא חופה קשיא דאי אמרת מאי חיבת לילה הראשון חיבת חופה איכא למפרך כדפרכינן חופה בלילה איתא ביממא ליתא. דסתם חופה לביאה קיימא כדאמר' וביאה בלילה היא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ומיהו רש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל כששוברתה מתוכה בתוך הכתובה עצמה כתבה התקבלתי ממך מנה דהשתא ליכא למיחש דילמא מרכס והדר גביא מאתים. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא טעמא דכתבה דלאו היינו מתנה ע"מ שכתוב בתורה דכיון דכתבה ליה התקבלתי אחולי אחלה ליה ומעלה היא לו כאילו קבלתה אבל בעל פה שהתנית עמו באמירה שאינה מתקדשת לו אלא על מנת שאין לה עליו אלא מנה תנאה בטל ויש לה מאתים. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא בדבר של ממון שאר כסות תנאו קיים דממון עשוי לימחל אבל צער הגוף כגון עונה לא מחלה ליה ותנאו בטל. ע"כ.
והרי פירות דרבנן תקינו ליה לבעל דניכול פירות תחת פרקונה כדאמרן בפירקין דלעיל [מ"ז ע"ב] ולא עבדו להו רבנן חזוק אלא כשל תורה דכי היכי דבדאורייתא תנאו קיים בדבר של ממון לר' יהודה הכי נמי בפירות דרבנן דמצי לאתנויי בהדה בעל פה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ותנאו קיים דקאמר ר' יהודה עד שיכתוב דין ודברים וכו' מכלל דאי כתב הכי תנאו קיים וקי"ל לקמן בריש פרק הכותב דכתיבה זו היינו אמירה בעל פה דתנאי מעליא [הוא אלא שאם כתב לה דו"ד אין לי בנכסיך ובפירותיהן ולא כתב ובפירי פירותיהן] לא מחל לה פירי פירות וה(י)כי קאמר רבי יהודה לעולם אפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ותו לא נהי דפירי לא אכיל הרי הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף נו:</h2>
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אין נאמנין דחיישינן לגומלין [נאמנין דלא חיישינן לגומלין] אלמא דחכמים לא עשו חיזוק לדבריהם אף כשל תורה. ע"כ.
ספק דדבריהם כגון דמאי שניטל על הספק בדמאי הקלו דרוב עמי הארץ מעשרין הם אבל בשאר ספקי לא. רש"י במהדורא קמא.
כל הפוחת אפילו בתנאה וכו' כי היכי דדייק ואזיל כלומר מדלא קא מהדר ר' מאיר לר' יהודה הרי זו בעילת זנות ותו לא דהשתא משמע דאכתיבת התקבלתי מנה לחודה מהדר וקאמר כל הפוחת משמע כל היכא דפחית לה אפילו בתנאיה והאי אפילו לאו דוקא אלא כלומר משמע נמי תנאה שהתנה נמי בעל פה לפחות לה ממאתים ומדקא חשיב ליה כה"ג בעילתו בעילת זנות אלמא קסבר תנאו בטל ויש לה מאתים אם כן אמאי בעילתו בעילת זנות הא סמכה אכתובה מעליא כיון דתנאו בטל כיון וכו' דאתנ[א]י סמכה דעתה ואמנה קא מנסבא ליה הילכך הויא בעילתו בעילת זנות. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא רשאי לפחות אף בעל פה בתנאי ולר' יהודה אי כתבה שובר אין אבל בעל פה לא כדאמרינן טעמא לעיל. ע"כ.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אין עושין כתובת אשה מטלטלין אין מייחדין מטלטלין לכתובת אשה מפני תקון העולם שמא יאבדו ונמצאת בלא כתובה. וכי מה תיקון העולם יש בזה וכו' כלומר לא יהא אסור אלא מפני שמטלטלין אין דמיהן קצובין פעמים שמתייקרים ופעמים שמתזלזלין ופוחתין ממאתים. הכי קאמר תנא קמא בד"א כו' וה"ק ר' יוסי וכי מה תיקון העולם יש כי קבל אחריותן עליו (ו)אפילו הכי אין עושין לפי שאין דמיהן קצובין ופוחתין מדמיהן ונמצאת בלא כתובה דאע"ג דקבל אחריותן עליו אם נאבדין אם נשרפין יוקרא וזולא מיהא לא קבל עליה. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא התם לא ידעה שיהו עתידים להפחת ולהזלזל דתמחול ליה פחתא כשמייחדם ואהכי חייש ר' יוסי לדילמא פחתי. ע"כ.
<h2>דף נז.</h2>
וז"ל רש"י במהדורא קמא זו דברי ר"מ דאמר כל הפוחת לבתולה מק"ק הרי זו (ב)ב"ז וממילא שמעינן דכ"ש היכא דלא אית לה כתובה לגמרי דהא הוא דאמר אסור לו לאדם שישהה עם אשתו שעה אחת בלא כתובה משהה אדם עם אשתו לאחר שאבדה כתובתה. בגזרותיו בחומרותיו. ע"כ.
פרש"י ז"ל במהדורא קמא מחלוקת דר"מ ור' יהודה בתחלה כדמפרש לקמן בתחלת חופה לר' יהודה כיון דסמכא דעתה דמנסבא ליה אמנה לא הויא בעילתו של זנות אבל לבסוף לאחר שבא עליה דברי הכל אינה מוחלת דהואיל ובשעת ביאה סמכ' דעתה אמאתים א[י]לו מחלה נמצאת בעילתה למפרע של זנות דבההוא שעתא סמכה אמאתים כ"ש. ע"כ.
עוד כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל לדידי מפרשא לי מיניה וכו' דהכי אמר לי ר' יוחנן אנא ור' יהושע לא פליגי דמאי בתחל(ת)ה דקאמר ר' יהושע תחלת חופה וה"ה לתחלת ביאה דהיינו סוף חופה (ו)דהוא פסיק ותני מחלוקת בתחל(ת)ה. ומאי סוף סוף ביאה וכי קאמינא וכו' נמצאו שוין ר' יהושע ור' יוחנן בתחלת חופה וסוף חופה ומסתמא נמי דר' יוחנן סבר דבסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת והכי נמי הוה מצי למימר מאי בתחלה דקאמר ר"י תחלת ביאה אלא דתו לא מתקיימא שפיר מלתא דרבין. אי לאו דא"ר אבהו לדידי מפרשא לי וכו' [ו]פי' מאי בתחלה תחלת ביאה ומאי בסוף סוף ביאה הוה פרישנא האי בתחלה ובסוף בעניינא אחרינא דר' יוחנן ורבי יהושע הוו פליגי ורב דימי ורבין לא פליגי דהכי מסתברא טפי כדמפרש לקמיה מאי קמ"ל וכו' והכי הוה פרישנא מלתיה דרב דימי מחלוקת בתחלת ביאה דהוא סוף חופה אבל סוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת ור' יוחנן אמר בין בתחלת ביאה בין בסוף ביאה מחלוקת והשתא נמי פליג ר' יוחנן ור' יהושע אבל השתא דפריש ר' אבהו תחלה וסוף דרב דימי תחלת חופה וסוף ביאה כל היכא דפרשת ליה למלתיה דרבין ודאי פליג(י) אדרב דימי דאי אמרת מחלוקת לבסוף סוף ביאה הא אמר רב דימי בסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת. ואי אמרת מחלוקת לבסוף סוף חופה דהוא תחלת ביאה תינח הכא דהכי נמי קאמר רב דימי מחלוקת בתחלה לא שנא תחלת חופה ולא שנא תחלת ביאה כדאמרינן לעיל אליבא דרבי אבהו דמשוינן תחלת ביאה דרבי יוחנן ותחלת חופה דרב דימי בהדדי אבל בהא פליג רבין דקאמר אבל בתחלה דמשמע או תחלת חופה או תחלת ביאה. אבל ר' יוחנן ורבי יהושע לא פליגי כדקאמר ר' אבהו לעיל ובמלתיה דרבין נמי לא פליגי כי מעיינת בה מאי קמ"ל רב פפא דמפלגי' תרי אמוראי אטעמייהו כגון ר' יהושע ור' יוחנן דמר אמר הכי הוה מחלוקת ומר אמר הכי הוה מחלוקת ולא מפלגינן תרי אמוראי כגון רב דימי ורבין אליבא דרבי יהושע בן לוי דודאי חד מינייהו משקר דכחד מינייהו אמר ר' יהושע ואידך משקר. עכ"ל רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא פרש"י וז"ל נותנין לבתולה וכו' ונפקא מינה דאי לא בעי הבעל לאחר אירוסין להכניסה לחופה. לפרנס עצמה לזמן תכשיטין ומלבושים הראוים לה. אלמנה אינה מתעסקת בתכשיטין לפיכך לא נתנו לה אלא ל' יום. כך נותנין לאיש משתבעה היא. ונ"מ שאם הגיע זמן ולא נשאו וכו'. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא נותן לה הכל תרומה (ו)אם הוא רוצה נותן לה כל פרנסתה תרומה אם כהן הוא אע"פ שטורח הוא לה שצריכה לשמור ולא תטמא ועוד שאם נטמאה אינה יכולה לאכול תרומה בימי טומאתה וצריכה לטרוח ולמכור בזול לכהן וליקח חולין מחצה חולין שתאכל בימי טומאתה וה"מ בארוסה אבל בנשואה דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה והכי אמרי' בגמ'. רש"י במהדורא קמא.
מתני' היבם אינו מאכיל בתרומה את יבמתו (ו)עד שיכנוס כדמפרש בגמרא דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא אבל משנכנסה כתיב ולקחה לו לאשה ואמרינן [יבמות ל"ט ע"א] כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר. שעשתה ששה חדשים וכו' פירושא הוא כלומר כיצד אינו מאכיל שאם עמדה חצי זמן התביעה של שנים עשר חדש אע"ג דאילו השתא הוי בעלה קיים הויא אכלה בתרומה כדתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה אפילו הכי לא אכלה בתרומה קמי יבם עד שישאנה [ואפילו כולן בפני הבעל] אפילו כל זמן התביעה עמדה לפני בעלה ומת אין זיקת היבם מאכילה והוא הדין נמי אם כל זמן התביעה עמדה לפני יבם אינו מאכילה דקנין אחיו קרינא ליה אלא הא לא אצטריך לאשמועינן דהא בעלמא שמעינן לה דתנן ביבמות [ס"ז ע"ב] היבם והעובר והארוסין פוסלין ולא מאכילין [דיבם] אינו מאכיל [בת ישראל שהיתה אוכלת בחיי אחיו] בתרומה אע"פ שכל זמן [התביעה עמדה לפני יבם דאינה קנין] שלו (דיבם בת ישראל שהיתה אוכלת בחיי אחיו) אלא איידי דאיירי במתני' [ב]תביעה הגיע זמן ולא נשאו קא מפרש להא דיבם בתביעה או בפני היבם שמת הבעל בו ביום שנתארסה ועמדה בפני יבם כל זמן התביעה אינה אוכלת עד שעת נשואין. ה"ג ואפי' כולן בפני הבעל או בפני היבם ולא גרסינן חסר יום אחד ומאן דגריס ליה מפרש הכי כי רמיא קמי יבם לא אכלה הא [כיצד] עמדה בפני הבעל י"ב חדשים חסר יום אחד דבחיי הבעל עדיין לא היה לה שעת הכושר באכילת תרומה מעולם הילכך כי רמיא קמי יבם לא אכלה הא עמדה כולהו י"ב חדש שלמים בפני הבעל ואכלה בחייו תרומה הוה אכלה [ו]אין לשנות הספרים דתנן היבם פוסל ואינו מאכיל. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף נז:</h2>
אלא מאי ימים שנה ועשור אלו עשרה חדשים שכן דרך בני אדם לשאול זמן קטון אחר זמן גדול. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא יכולין לעכב שאם נתארסה יכולין לעכב [יותר] משנים עשר חדש [שלא] להשיאה לו עד שתגדיל. ע"כ.
מציא מעכבא שקטנה היא ותשמיש קשה לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
השתא לא ידעה עכשו אינה יודעת מנהג אשה ועניין תשמיש ואי תנשא לו היום ולמחר כשאינה יכולה לסבול תשמיש וטורח הבית תמרוד בו עד שיגרשנה ותחזור בביתי ומפני טענה זו יש בידו לעכב. רש"י במהדורא קמא.
פשיטא וכו' אסיפא קאי. מעייל לה מהשתא פחדא בלבה מעכשו נותנת בלבה פחד תשמיש וטורח הבית הואיל ומזכירין לה בקטנותה נשואין קמ"ל. רש"י במ"ק.
וז"ל רש"י במהדורא קמא בגרה יום אחד כלומר אפילו לא בגרה אלא יום אחד נותנים לה שלשים יום כאלמנה ואינה צריכה להמתין י"ב חדשים לפרנסה דמאחר שבגרה שוב אינה רוצה לשהות עוד ומשעת קריבת זמנה לעמוד על פרקה זימנה תכשיטיה לפיכך אין נותנין לה אלא זמן מועט משבגרה כדי לתקן שאר דברים קטנים. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא הרי היא כתביעה שאם בגרה ונתקדשה בגרות כתביעה [כתביעה] דבתולה כשם שמונין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל כך מונין משבגרה שנים עשר חדש וקשיא לרב הונא כתביעה דאלמנה שלשים יום משבגרה ואי בגרה שלשים יום קודם קדושין לרב הונא לא יהבינן מידי דבוגרת אין דעתה לשהות. ע"כ.
ומיהו במהדורא קמא כתב רש"י יפר דאע"ג דגבי אירוסין קי"ל דאביה ובעלה מפירין נדריה זו כיון שהגיע זמנה לינשא ואוכלת משלו הרי היא ברשות בעלה ומפר נדריה אלמא משבגרה מונין לה י"ב חדש כתביעה דבתולה דקתני הואיל ובעלה חייב במזונותיה הא מקמי הכי לא מחייב דאכתי לא מטא זמנה. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל אימא בוגרת או ששהתה כו' דמשמע בוגרת ששהתה ל' יום או נערה ששהתה י"ב חדש יפר. ע"כ.
תיובתא דרב הונא דהא דינא קתני בהדיא בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה יב"ח. רש"י במ"ק.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ארוסה בוגרת שעברו עליה וכו' ארוסה שהיתה בוגרת כל שנים עשר חודש עד שלא נתקדשה נותנין לה משנתקדשה שלשים יום כאלמנה דכיון דעמדה כל כך בבגרות זימנה הכל ואינה צריכה להמתין בארוסין אלא זמן מועט אבל אם לא עברו עליה בבגרותה אלא חדש או שנים או שלשה נותנין לה שנים עשר חדש. עד כאן.
והאי נמי קנין כספו הוא שקנאה בכסף קדושין ומה(אי) טעמ' אמרו במשנתינו אינה אוכלת בתרומה עד לאחר י"ב חדש משנתארסה הואיל ודבר תורה אוכלת משנתארסה לכהן דמדקתני ואוכלות בתרומה מכלל דעד השתא לא אכלה. ימזגו לה כוס של תרומה. רש"י במהדורא קמא.
סמפון בעבדים ליכא גבי עבדים לא חשבינן מקח טעות משום סמפון דהא קא חזי ליה וסבר וקביל נמצא גנב או קוביוסטוס גונב נפשות. הגיעו ומקחו קיים ואינו חוזר דסתם עבדים גנבים הם ולא הוי מקח טעות. ליסטים מזויין שמפורסם לכל העולם כל מוצאו יהרגנו מוכתב למלכות שצוה המלך להרגו דנכתב ונגזר ונחתם למיתה דגברא קטילא זבין ליה ומקח טעות הוא. כיון דקלא אית להו סבר וקביל. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף נח.</h2>
בבת כהן לכהן בת כהן בקיאה בטורח תרומה לשומרה ולמוכרה א"נ כיון דעודה בבית אביה יכולה למוכרה לו. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
מחלוקת בארוסה דכיון שלא נשאת לו עדיין אין מזונותיה עליו כל כך הילכך סגי בתרומה לחודה לרבי טרפון אבל בנשואה כגון המשרה אשתו על ידי שליש הואיל וכל חסרונה עליו חייב במזונותיה משלם בלא טורח דברי הכל מחצה חולין מחצה תרומה שכל כבודה בת מלך פנימה ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא כל מקום שהוזכרה תרומה לתת לה לאשתו במזונותיה. נותנין לה כפלים תרומה על שראוי ליתן לה בחולין שאם היה ראוי ליתן לה קב חולין נותן לה תרומה קביים. מאי בינייהו בין (ל)ר' יהודה לרבן שמעון בן גמליאל הא תרווייהו קאמרי דנותן לה הכל תרומה. איכא בינייהו טירחא ר' יהודה אומר נותן לה הכל תרומה כמדת חולין והיא טורחת ומוכרת ולוקחת בדמיה חולין ולרבן שמעון בן גמליאל יהיב לה כפלים כי היכי דלא תטרח טפי וכיון דקא מזבנא לה בזול קפצי כהני וזבני לה. ע"כ.
עוד כתב בגמרא וז"ל קנין אחיו משום דעדיין לא כנסה היבם אינו מאכיל(ת)ה אבל כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר והכתוב קראה אשתו דכתיב ולקחה לו לאשה דקנייה בביאה וכי היכי דקדושי ביאה מאכילי' בארוסה דאתקוש הויות [להדדי] כך מאכילין ב[יבמ]ה דאקליש קנין דאחיו דמת ופקע ליה. השתא כולן בפני הבעל דהוי קנין דאחיו גמור (בתרומה) ועמדה בפני הבעל עד שעת כניסתה לחופה אפילו הכי אמרת דלא אכלה [בתרומה] כולהו בפני יבם דלית ביה כח קנין דאחיו להאכילה בתרומה דהא מיית לאלתר מה אכלה והא זיקתו של יבם לא מהניא בה כלל עד שלקחה ולמה לי למיתנא כולן בפני היבם. זו כולן בפני הבעל לא אכלה אף על פי שעשתה עמו כל זמן תביעה ויש לו כח יפה ואין צריך לומר זו דכולן בפני יבם דכיון דפקע לכח קמא לאלתר דמית מחמת(י)ה דזיקת יבם לא תיכול כלל כל זמן שלא כנסה. עכ"ל רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף נח:</h2>
מאי בינייהו כלומר מאי פלוגתייהו דמשנה ראשונה וב"ד של אחריהם. בדיקת חוץ כשהגיע זמן עדיין לא בדקה אלא מבחוץ הכיר בה במשנה ראשונה סברי בדיקת חוץ שמה בדיקה ומהשתא ליכא למיחש לסמפון ואכלה וב"ד של אחריהם סברי לא שמה בדיקה עד שתכנס לחופה ולבדקה שפיר. [ל"א] בדיקת חוץ שבדק[ה] ע"י קרובותיה לידע אם יש באשתו מום מסתמא. כך שמעתי. רש"י במ"ק.
מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו שהיא עתידה לעשות אפי' קי"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אין הקדשו הקדש והרי היא עושה ואוכלת אי לרב הונא דאמר בגמרא אפי' הבעל רוצה להעלות לה מזונות יכולה היא שתאמר לו איני נזונת משלך ואיני עושה לצרכך דמעשה ידיה לא משתעבדי אלא משום איבה הלכך לא חייל עלה הקדש והרשות בידה לעשות לעצמה. אי לריש לקיש דמוקים לה כשאינה נזונת דהשתא לא שייך כלל במעשה ידיה דניחול עלה הקדש דהא מזונות תקנו תחת מעשה ידיה. והמותר לאו אמקדיש מעשה ידי אשתו קאי אלא מילתא באפי נפשה היא כדמוכח בגמרא וה"ק אם לא הקדיש מעשה ידי אשתו אלא המותר שהקדיש מה שהיא עושה יותר על שיעור חכמים שפסקו עליה לעשות לו בשבת דאמרינן לקמן מה היא עושה לו וכו' ובעל שייך ביה באותו מותר שתחת אותו מעה שהיה נותן לה לצרכיה כדלקמן במתני' תקנו לו מותר מעשה ידיה כדאמרן לקמן בגמרא. פלוגתא דר"מ ור' יוחנן מפרש בגמרא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ולרש"י ז"ל במהדורא קמא מזוני עיקר ואפילו לא עבדא מידי יהבי לה מזוני ומעשה ידיה לבעל משום איבה וכיון דלא תקינו ליה מעשה ידיה אלא משום איבה בעלמא יהבי ליה דכיון דמתזנא מדידיה לא ניחא ליה דהוי מעשה ידיה שלה הלכך הרשות בידה לומר אעשה לעצמי ואזון משלי תחת מעשה ידיה אלמא דמעשה ידיה עיקר ובעל כורחה הוי לבעל כל זמן שרוצה להעלות לה מזונות עושה ולא מציא למימר איני נזונת ואיני עושה דלאו כל כמינה לאפקועי מבעל מילתא דמשעבדא ליה לגמרי. ע"כ.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לימא מסייע ליה לרב הונא. מאי לאו בנזונת דאיהו מצי למיתב לה מזוני ואפי' הכי תנן דאין מעשה ידיה ברשותו להקדישו ואעפ"י שהוא מבקש לזונה ואיהי אמרה לא בעינא אלמא מציא אמרה איני נזונת ואיני עושה לצורכך אלא לעצמי. לא כשאינה נזונת שלא רצה להעלות לה מזונות לפיכך נתנו לה חכמים רשות שתהא עושה ואוכלת בכדי חייה אע"ג דמעשה ידיה עיקר ואי הוה בעי למיתב לה מזוני לאו כל כמינה למימר איני נזונת ואיני עושה דעל כרחה משעבדא ליה מעשה ידיה ולא תסייעיה לרב הונא. ע"כ.
ובמהדורא קמא קצר [רש"י] וכתב סיפא איצטריך לאשמועינן פלוגתא דר"מ ורבי יוחנן הסנדלר במותר דלא שייך אמזונות. ע"כ.
וכן כתוב במהדורא קמא [לרש"י] [ופליגא דר"ל] הא דרב הונא דאמר יכולה אשה לומר לבעלה כו' פליגא אדר' [לקיש] דאמר לא תימא וכו'.
וכ"כ [רש"י] להדיא במהדורא קמא וז"ל לא תימא טעמא דר"מ דמתניתין משום דקסבר כו' דודאי סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כגון מותר והכא היינו טעמא מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה כלומר מתוך שהמותר שלו תחת המעה כסף שהוא נותן לה ויכול לכופה על המותר לעשות שאינה יכולה לומר איני מקבלתו ואיני עושה אלמא דידים גופייהו דידיה נינהו וברשותיה קיימי ואמרינן דכמאן דאקדיש ידים דמי וידים הא איתנהו בעולם וחייל הקדש עלייהו אבל רישא דמתני' להכי אין הקדשו הקדש דהא אוקימנא בשאינה נזונת דכיון דאינו מעלה לה מזונות אינו יכול לכופה למעשה ידיה ועושה לעצמה ואוכלת ורבי יוחנן הסנדלר סבר כיון דלא אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיהן לא אמרינן נעשה כאומר לה, מדקאמר שיכול לכופה אלמא לא מציא למימר איני נזונת ואיני עושה לעושיהן למי שבראן ואורחא דמילתא נקט דנוח לו לאדם להזכיר בוראו בהקדשו. ע"כ.
וכן כתוב במהדורא קמא [לרש"י] והא לא אמר לה יקדישו ידים לעושיהן.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה במסכת ערכין בפרק האומר משקלי [ה' ע"א] גבי האומר ערך כלי עלי והמעריך פחות מבן חדש ר"מ אומר יתן דמיו אדם יודע שאין ערך לכלי ולפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים והכא נמי אליבא דר' מאיר כיון שאדם יודע שאינו יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם יקדשו ידיך קאמר לה דלא הוציא דברים אלא על דבר שאיפשר. ע"כ.
וכן פרש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל מההיא אין מהך מתני' דהאומר לאשה שמעינן שפיר דס"ל לר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל מתני' ליכא למשמע מינה דהא איכא לאוקומה טעמא דר"מ לפי שנעשה כאומר לה כו'. ע"כ.
אימת קדוש אליבא דר"מ לאחר מיתה לכשתמות חל הקדש עליו שאותה שעה הוא יורשה וכל הנמצא בידה שלו הוא הכל נקרא מותר במותה אבל מחיים לא חל הקדש אמותר מעשה ידיה וטעמא (ד)לקמן. מותר אפילו מדחיים קדיש וטעמא לקמן. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
הוי בי[ה] רב פפא במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעה כסף לצרכה רב פפא לא אתי למידק אי מעלה לה תרווייהו דהא הני אמוראין רב ושמואל ורב אדא לא איפליגו בעיקר מעשה ידיה אלא במותר בלחודיה אלא משום דאכתי לא קמא לן הי מינייהו תקינו תחת מותר אי מזונות אי מעה כסף הילכך בעי בתרווייהו וה"ק במאי מתוקמא סיפא דמתניתין אי מזונות תקינו תחת מותר והוא העלה מזונות אי מעה כסף תחת מותר והוא העלה לה מעה כסף ורישא חד טעמא וסיפא חד טעמא דהא רישא אוקימנא לה במעלה לה מזונות תחת מעשה ידיה. אם כן מ"ט דמאן דאמר לאחר מיתה הא כיון דיהיב לה מה שתחת המותר הויא ליה מותר דידיה ואף מחיים קדיש לר"מ דהא הוא דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא כשאין מעלה לה מזונות ואין וכו' כלומר בין דליהוו מזונות תחת מותר בין דליהוו תחת מעה כסף מתוקמא סיפא דמתניתין כשאין מעלה לה כלום ורישא וסיפא בחד טעמא הוא. מ"ט דמ"ד מחיים כיון דלא יהיב לה מידי מותר דידה הוי ואין לבעלה רשות בה עד שתמות ויירשנה. לעולם רישא וסיפא בחד טעמא דסיפא דמתוקמא דמעלה לה מזונות משתמעא וכדרב דמוקים לה בנזונת להא דקתני הרי זו עושה ואוכלת וה"ה נמי דמצי מוקים כשאין מעלה לה מזונות (ושאין) [ו]מעלה לה מעה כסף אלא משום דרב דאית ליה יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ואוקי רישא דמתניתין דקתני עושה ואוכלת בנזונת להכי מוקי סיפא בנזונת ובהא הוי פלוגתייהו דרב ושמואל ורב אדא אי הני מזונות דמעלה לה הוי תחת מותר או לא רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה לאו דוקא נמי הכא תחת מעשה ידיה דמעשה ידיה להוו עיקר דהא הוא דאמר לעיל מזוני עיקר ויכולה אשה שתאמר לבעלה כו'. וכיון דלא יהיב לה מעה כסף מותר דידה הוי ולא חייל הקדש עלייהו עד לאחר מיתה שיירשנה תחול איסור הקדש עליו ורבי יוחנן הסנדלר סבר אף על גב דבעלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הכא שאני דאף (על גב דבשלא) [כש]בא [לעולם] אינו שלו דהא (לעולם) מחיים אין לו חלק באותו מותר לכשיבא לעולם (אינו שלו) לאו כל כמיניה לאקדושי דתרתי איכא דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו שלו וכיון דקא יהיב לה מזונא אינו מקדיש דבר שלא בא לעולם וה"ה דמצי לשנויי איפכא לעולם בשאין מעלה לה מזוני ומעלה לה מעה כסף וליפוך נמי למילתייהו דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דלא יהיב לה מזוני מותר דידיה הוי ורב אדא סבר תקנו מעה כסף תחת מותר ומזונות תחת מעשה ידיה וכיון דיהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי אלא אורחא דמילתא נקט דדרך בני אדם להעלות לאשתו מזונות ואין דרך להעלות לה מעה כסף. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף נט.</h2>
במאי קא מפלגי רב ושמואל ורב אדא דמר אמר הני מזוני דמסיק לה תחת [מעשה ידיה. ומר אמר תחת] המותר. מידי דשכיח מזונות ממידי דשכיח מעשה ידיה. ומעה כסף דלא שכיח תחת מותר דלא שכיח נמי מידי דקייץ מעה כסף ממידי דקייץ כגון מעשה ידיה דאמרינן במתניתין מה היא עושה לו וכו' ומזונות דלא קייצי תחת מותר דלא קייץ. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מתיבי תקנו מזונות כו' תיובתא דרב אדא אם אינו נותן לה מעה כסף תיובתא דרב ושמואל דאמרי מעה כסף תחת מותר. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב [רש"י] וז"ל והא עלה קתני וכו' אלמא דלאו במותר קא מיירי שתי נטווה דק מערב ויש בו טורח בטוויתו יותר מערב לפיכך תקנו בשתי חמש משקלות סלעים ובערב משקל עשרה אמר שמואל כו'. ע"כ.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאפילו מותר הוי חולין לאחר מיתה שהרי בחייה דידה הוו דשמואל הוא דמוקים פלוגתייהו בלאחר מיתה לעיל אלמא קסבר שמואל אין אדם מקדיש דבשב"ל כי האי מותר דכיון דכשבא לעולם אינו שלו עד שתמות לכשיבא ל[י]ד[ו] לאחר מיתה לא תיחול עליה הקדש. ע"כ.
פירש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל קונם שאני עושה לפיך אשה שאמרה מלאכה שאני עושה יהא אסור לפיך בקונם א"צ להפר מסתמא במעלה לה מזונות ומעה כסף עסקינן כסתמיהו דנשי ומשום הכי א"צ להפר דכיון דמשעבד' ליה למעשה ידיה לא מציא לאפקועי מיניה. שמא תעדיף כו' לקמן בריש פירקין דמציאת האשה [ס"ו ע"א] מפרש דבהעדפה ע"י הדחק פליגי שטורחת יותר מדאי ומעדפת על משקל חמש סלעים בטורח ובדוחק גדול ת"ק סבר אפילו העדפה דע"י הדחק הויא לבעלה שעל מנת כן נותן לה מעה כסף להיות כל המותר שלו ורבי עקיבא סבר העדפה דע"י הדחק לעצמה ומעה כסף דיהיב לה הוי תחת סתם העדפה שלא ע"י הדחק דהוי ל[בעל]ה אבל מדחיק נפשה ועבדא דידה הוי הילכך שמא תעדיף ע"י הדחק ואינו ראוי לו ויהא חל נדרא עליו והוא יהנה ממנה באיסור ור' יוחנן בן נורי סבר לה כת"ק דאמר אפילו העדפה שע"י הדחק משעבדא ליה ואפ"ה צריך להפר משום דלעתיד נהי השתא לא חייל נדר משום דמשעבדא ליה לכשיגרשנה מיהא חייל דההיא שעתא לא משעבדא ליה ותהא אסורה לחזור לו כדי שלא יהנה ממעשה ידיה ועצה טובה קמ"ל וקסבר רבי יוחנן אדם מקדיש דבשב"ל אע"ג דכשבא לעולם אינו שלו דהיינו כשהיא תחת בעלה לכשיבא לידה מיהא דהיינו כשהיא מגורשת תיחול עליה איסור הקדש ועלה קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן ולעיל היכי אמר הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר אין אדם מקדיש דבר [שלא בא לעולם] כי האי גוונא ורבי עקיבא סבר דאדם מקדיש דבשב"ל כשיהא שלו לאלתר כגון העדפה דכי אתיא לעולם דידה הוי אבל כה"ג דרבי יוחנן דאפילו לכשבא לעולם אינו שלו אין אדם אוסר. כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי אהעדפה קאמר והכי קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאמר יפר ולאו מטעמא דאמר שמא יגרשנה דהא אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם דכשבא לעולם אינו שלו ולכשיבא לעולם לידו לאחר זמן אין איסור חל עליו אלא טעמא הוי משום שמא תעדיף דכה"ג ודאי אית ליה לשמואל אדם מקדיש דבשב"ל דלכשיבא בעולם יהא העדפה שלה לאלתר והשתא נמי מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם עכשו אלא אקשי ליה קושיא אחריתי. ע"כ.
ורש"י ז"ל במהדורא קמא שינה פירושו מבמהדורא בתרא וז"ל אלא אמר רב יוסף קונמות קאמרת כלומר לעולם אימא לך כי אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי אמעשה ידיה קאמר ודקא מותבת דקאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כי האי גוונא שאני קונמות דלשון חמור הוא דמתוך שאדם אוסר בקונם פירות חבירו דהיינו דבר שלא בא לעולם לגבי דידיה דדבר שאינו שלו [הוא] אדם מקדיש אדם אוסר נמי בקונם דבר שלא בא לעולם כי האי גוונא דאפילו לכשיבא לעולם אינו שלו כההיא דר' יוחנן בן נורי וכי קאמר שמואל הלכה כר' יוחנן הסנדלר דאין אדם מקדיש לענין הקדש קאמר שאינם ממהרים לתפוס כקונם כדקתני מתניתין המקדיש מעשה ידי אשתו כו' דלשון קל הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כגון פירות חבירו כדאמרינן בבבא קמא [ס"ט ע"ב] איש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו הילכך לא חייל הקדש אמותר וחולין הוי ו[מיהו] אם אמר הקדש פירות חבירי עלי אסור בהן דכיון דאמר עלי הוי כמאן דאסר להו בקונם דגבי הקדש לא שייך עלי דסתם לשון קדש דבדק הבית ואיכא למימר דודאי גמר לשם קונם כך שמעתי. שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו כלומר דמה לי גופו ומה לי פירותיו גופו בידו ולא חייל בשל אחרים הכא נמי יכול לאסור פירותיו על אחרים דגופו ופירותיו בידו הם יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו כגון זו שאוסרת על בעלה מעכשו לכשיגרשנה דבר שעדיין משועבד לו. שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו והאי נמי כפירות חבירו [על חבירו] דמי [דהא מעשה ידיה משועבדין לבעל דהיינו כפירות חבירו] ואוסרתן על בעלה דהיינו דומיא דעל חבירו דודאי אילו אדם יכול לאסור פירות חבירו על חבירו היתה היא נמי יכולה לאסור דבר שלא בא לעולם על בעלה אבל עכשו אין הנדון דומה לראיה דלא דמי למאן דאסר על אחרים והיכי מדמית להו להדדי. ע"כ.
וכן כתב [רש"י] להדיא במהדורא קמא וז"ל [באומרת יקדשו ידי] מתניתין דנדרים באומרת כו' דידים איתנהו בעולם ואהכי מציא לאקדושינהו דגופה דיד[ה] הוא וחייל עלייהו הקדש מהשתא לכשיגרשנה ומתניתין דהכא דלא אמר יקדשו ידיך אלא מעשה ידיה בעלמא אקדיש מ[ש]ו' הכי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן דלא חייל הקדש בדבר שלא בא לעולם ולא קשיא דשמואל. ובנדרים פריך וכי אמרה הכי מי מקדשן והא משעבדן ידיה לבעל דאמרה לכי מגרישנא והאי תירוצא דנדרים לא אתאן אלא לרבי יוחנן דלר' עקיבא אמאי יפר שמא תעדיף הא לא חיילא עד דמגרשא. ע"כ.
פרש"י במהדורא קמא ומי איכא מידי דניהוי השתא בעין והשתא לא קדיש ולקמיה קידש כגון הכא דלא אסר עד שיגרשנה. ע"כ.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לכשאקחנה דהיינו דומיא דהך איתתא שמקדישה את ידיה מעכשו ולכשיגרשה מי לא תיחול.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא (מדין קנייה) שמכרתי לך וכו' דעכשו אין יכול להקדישה כדרך שאין בידה לגרש עצמה דלא קדשה לכשיקחנה הכי נמי לא קדשה ידיה לכשתתגרש ואמאי יפר אי לאו משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ע"כ.
ובמהדורא קמא גריס הכין רש"י ז"ל וז"ל התם גבי זביני פסיקא מילתייהו דגופה ופירות בידא דלוקח ומאחר שאין לו שום שייכות בשדה דין הוא שאינו יכול להקדיש אבל הכא גוף האשה בידה הוא ולעולם אימא לך דיכולה להקדיש.0...
<h2>דף נט:</h2>
הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך דפירא ביד לוקח וגופא הוי ברשותיה דלא בעי פריק ליה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
בידו לפדותה ולקיים את הקדשו אבל אשה אין בידה להתגרש שיתקיים נדרה אותה שעה. אלא ודאי להא דמיא וכו' דקדשה אע"ג דאין בידו לפדותה קודם י' שנים הכא נמי אע"ג דאין בידה להתגרש חל עליו איסור קונם. ה"ג מי דמי התם לעשר שנים מיהא בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם. רש"י במהדורא קמא.
אבל מצאתי לרש"י ז"ל במהדורא קמא שכתב וז"ל אלא אמר רב אשי שאני קונמות דהיינו טעמא דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם אע"פ דלכשיבא לעולם אינו שלו עד לאחר זמן דאלימא קדושתייהו כקדושת הגוף דמפקיע שעבוד כדרבא קונמות נמי מפקיעין שעבודא דבעל מיניה ואהכי חייל ולקמיה פריך ולקדשו מהשתא כיון דמפקע שעבודא דבעל ולמה לי למימר שמא יגרשנה הא מהשתא נמי קדישי קדושת הגוף קדושת מזבח כגון מקדיש בהמה דנחתא לה קדושת הגוף תו לא נפיק מידי הקדש דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם והמקדיש עצים ואבנים קדושת דמים נחתא להו ונפקי לחולין ע"י פדיון. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב [רש"י] וז"ל הקדש כגון דקדיש קדושת הגוף כדמוכח הך דגרסינן ביבמות בפרק אלמנה [ס"ו ע"ב] דההיא איתתא דעילא לגברא אצטלא כו' ואמר קניא מיתנא רבא לטעמיה דאמר הקדש כו' דכי פרסוה אמיתנא קדיש קדושת הגוף דתכריכי המת אין להם פדיון אי נמי שעבד שורו לבע"ח וחזר והקדישו למזבח מפקיע שעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר וזה כשר לקרבן ואינו גזול דלא הוה קני ליה אלא לגוביינא בעלמא ואסור הנאה בין בהקדש [בין בתכריכין] דגמר שם שם מעגלה ערופה בסנהדרין [מ"ז ע"ב] ואף על גב דהויא משועבדת לכתובה ההקדש מוציא מידי שעבוד וקנייה מיתנא ודוקא קדושת הגוף כה"ג אבל קדושת דמים לא מפקע שעבוד דתנן בערכין [כ"ג ע"ב] מוסיף עוד דינר כו'. ע"כ.
וכתב עוד לקמיה אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דבדין הוא דתקדוש מהשתא שהרי מפקיע מידי שעבוד אלא אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דשוינהו רבנן כלוקח גמור בעודה תחתיו ולא כמלוה דכל זמן דלא מגרש לה לא תיחול בה איסור הקדש דאי אמרת תקדוש מהשתא אשתכח דכל איתתא דמקניטה בעלה הויא אמרה הכי ונפיק מינה חורבא אבל כשמגרשה חל האיסור משום דקדיש קדושת הגוף הלכך קאמר שמואל התם הלכה כר' יוחנן בן נורי ומתני' דהכא בסתם הקדש דלא קדיש אלא לדמיו וקדושת דמים אינה מפקעת מידי שעבוד משום הכי אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר דחולין הוו ות"ק דאמר גבי קונם אין צריך להפר משום דמעשה ידיה משועבד לבעל קסבר קונמות לא הוו כקדושת הגוף דנפקעו שעבוד דסבירא (לן) [ליה] כמאן דאמר בשבועות [כ"ב ע"א] יש מעילה בקונמות וכיון דאית בהו מעילה נפקי לחולין דאין מעילה בכל מקום אלא שינוי שמוציא לחולין וכיון דנפקי לחולין לא הוו כקדושת הגוף ורב אשי דאמר אליבא דרבי יוחנן בן נורי קונמות כקדושת הגוף קסבר אין מעילה בקונמות. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא ואלו מלאכות כו' מוזגת את הכוס ומרחצת פניו ידיו ורגליו לא גרסינן במתני' דהני ודאי פשיטא ליה דעבדא ליה דדברים המרגילים חיבה הן מדקאסרינן לה לנדה דלא תעביד לבעלה מזיגה והרחצה כדאמרינן בגמרא. ע"כ.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שלש אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר אבל שאר צרכים קטנים שבבית שאין בהם טורח כל כך כגון ליתן תבן לפני בהמה היא עושה וכיון שהכניסה לו ארבעה אינה עושה לו שום דבר ויושבת בקתדרא אבל מזיגה ורחיצה אכתי עבדא כדאמרינן בגמרא. ע"כ.
ומיהו במהדורא קמא כתב [רש"י] וז"ל שומטת דד מפיו אינה מניקתו מדחייל נדרה אלמא דאינה משועבדת לו להניק את בנה. כופה ומניקתו קא סברי דמשועבדת לו להניק את בנה. ע"כ.
וכן כתב רש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל ואם היה בנה מכירה שאינו רוצה לינק מאשה אחרת אלא ממנה נותן לה שכרה כשאר אשה אחרת דעלמא וכופה ומניקתו אע"ג דלא משעבדא ליה משנתגרשה וכל כך למה מפני הסכנה שלו והא דקתני נתגרשה לאו אנדרא קא מהדר. ע"כ.
ורש"י ז"ל במהדורא קמא וכו' שכתב וז"ל וקיים לה איהו שלא הפר לה כלום ביום שמעו וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה כלומר דומה כאילו הוא הדירה מלהניק ואזיל ליה שעבודיה לפיכך תשמוט דד מפיו וב"ה סברי היא נתנה ואין שומעין לה להפקיע שעבוד בעלה. ע"כ.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ונפלגו בכתובה דעלמא כיון דלא שמעינן מפלוגתייהו אלא למר הוא נותן ולמר היא נתנה מאי איריא דפליגי במניקה נשמעינן האי פלוגתה היכא דנדרה איהי בנזירות או בדבר אחר קשה ומקיים לה איהו אם יש לה כתובה אם לאו למר כטעמיה ולמר כטעמיה כדפליגי בהא נמי רבי מאיר ור' אלעזר בפרק המדיר [ע"א ע"א] אלא ש"מ הנקה איצטריכא להו לאורויי אם היא משועבדת לו להניק את בנה אם לאו. ועוד תניא בהדיא דאף על גב דלא נדרה קאמר בית שמאי אינה מניקה. ע"כ.
<h2>דף ס.</h2>
עד כמה מכירה (כיון) דנותן לה שכרה וכופה. רש"י במהדורא קמא.
ומיהו רש"י במהדורא קמא כתב וז"ל בשלמא רב ורבי יוחנן כל ינוקא וינוקא לפום חורפיה מכיר את אמיה יש שמכיר בשלשה חדשים ויש שמכיר בחמשים יום אלא לשמואל מי איכא דמכיר בשלשים יום. ע"כ.
הני כללי הלכות דכייל יהודה אחי היינו רב יהודה תלמידיה דשמואל וכן יחזקאל הוה אמר משמיה דשמואל אי לאו דשמיע לה משמיה דשמואל לא הוה אמר. רש"י במהדורא קמא.
ההיא גרושה דאתיא לקמיה דשמואל להכריח (מ)בעלה שהיה כופה ומניקתו בשכר זיל בדקה אם בנה מכירה אם לאו. הוה מהדר לבניה עלויהו דנשי היה נותנו בחיק כל אחת ואחת אם יכיר מתוכן את אמו. הוה ינוקא מסוי לאפה מסתכל בה. כבשתינהו לעינהא כדי שלא יכירנה. א"ל רב דימי נטוף עיניך לשון קללה יבלעו עיניך חוץ לגולגולת. נטוף כדאמרן לקמן בני נטפי עינא. ל"א נטוף עיניך יזקפו עיניך כמו שפיל ואזל בר אווזא ועינוהי מיטייפי. סומא מנא ידע אם התינוק סומא כלומר במה הוא מכירה. בריחא ובטעמא דחלב. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
עד כ"ד חדש במדרש מסמיך לה אהאי קרא לא תבשל גדי בחלב אמו תבשל בגימטריא הכי הוו וב' יתירה הם ב' ימים היתרים על כ"ד חדש כדאמרינן [ס' ע"ב] חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו ותו דאמרינן בפ"ק דתעניות [ה' ע"ב] דנ"ב שנה היו שנותיו של שמואל הרמתי וכתיב וישב שם עד עולם ומפרש בתלמוד ירושלמי [תענית פ"ד] עד עולמו של לוי דכתיב ומבן חמשים שנה ישוב אלמא הא דכתיב עד הגמל הנער כ"ד חדש הוו. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ורש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל טמא הוא גרסינן לגבי שרצים כתיב טמא הוא לכם שאינו שוה בכל יש חלב בהמה שמותר כגון חלב בהמה טהורה. ת"ל זה טמא וזה לכם הטמא ואמרינן במעילה בפרק קדשי מזבח [י"ז ע"א] לרבות דם שרצים ואמר רחמנא זה דם טמא ולא דם מהלכי שתים. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב [רש"י] וז"ל ואמר רב ששת גרסינן אפילו מצות פרוש [אין בו] שאם יש לו דם בתוך פיו אינו מצווה לזורקו חוץ אפילו פרישה דרבנן אלא דם שבין השנים מוצצו ואינו חושש. ע"כ.
אבל במהדורא קמא כתב [רש"י] וז"ל דפריש אם נתלש החלב מן הדד של האשה והרי הוא בכלי מותר לגמעו אבל במחובר אסור ליונקו לאחר כ"ד חדש מדרבנן שלא יאמרו אשה זו אינה בת אכילה כבהמה טמאה האסורה באכילה וכשם שחלבה מותר כך חלב בהמה טמאה מותר. ע"כ.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא גונח (מ)פלייט מחולי הלב. יונק חלב מדד בהמה מפיו בשבת דזו היא רפואתו וכדאמרינן בתמורה בפ' יש בקרבן [ט"ו ע"ב] ובמרובה [ב"ק פ' ע"א] מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח שחרית והביאו לו עז וקשרו אותו בכרעי המטה. מפרק הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש ותולדת דש הוא שמפרק התבואה מקשיה כך שמעתי וכן בתשובת רבינו משולם. מפרק כלאחר יד הוא שהחולב אינו אסור אלא משום מפרק וזה מפרק כלאחר יד שהרי מפרקו בפיו. עד כאן.
צנור המקלח מים מגגות ועלו בו קשקשים דורסן ברגלו וליכא למיחש משום מתקן ובמקום פסידא דגג או שצריך לאותן מים. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וכמה פירש שאם חזר כיונק שקץ בתוך כ"ד חדש שנולד הולד לא תנשא ולא תארס דגזרינן אירוסין אטו נשואין ונשואין אסירי שמא תתעבר ונעכר החלב וימות בנה שזמן יניקתו כ"ד חדש. הן הן דברי כו' במחלוקת זה של רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו כמו כן ב"ש וב"ה. אני אכריע דבריו של כל אחד לאמתו לפי שאין החלב נעכר אלא לג' חדשים לעבורה דעד ג' חדשים אין עבורה ניכר ואין חיות כל כך לולד שבמעיה לעכור חלבה ואותן ג' חדשים ועשרים ואחד חדש דקודם הרי כ"ד. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף ס:</h2>
אריסיה דאביי כו' א"ל חדא דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה אביי אינשי ליה לשמעתיה דהא איהו אמר לעיל [נ"ז ע"א] משמיה דשמואל לרב יוסף רבי' הלכה כר' מאיר בגזירותיו והא דר' מאיר חומרא היא והיינו דאמר אביי לקמן אנא הוה גמירנא להא דרב ושמואל ולא איסתייעא לי מלתא למימר. כי אתא לקמיה דרב יוסף רביה רהט אביי בתר אריסיה. בחלא ארץ חול שהרגל נשקע בתוכה. ולא אדרכיה לא השיגו כמו כתרו את בנימן מנוחה הדריכוהו אל מקום מנוחתו השיגוהו. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
אפי' ביעתא בכותח' פרש"י במהדורא קמא ביצה בחלב כותח' העשוי מנסיובי דחלבא בפרק אלו עוברין [פסחים מ"ב ע"א].
נתנה בנה למניקה או גמלתו שהפרישתו. או מת מותרת להנשא מיד כהא מתני' דאם נתנתו למניקה מותרת לינשא. ואסר לי רב נחמן משום דחיישינן שמא תחזור ותטלנו לאחר שתנשא וימות. שאני דבי ריש גלותא דלא הדרי בהו שאין המניקה חוזרת בה לאחר שקבלתו להניק משום אימתן וגם הם אינן חוזרין בהן מתוך חשיבותן וליכא למיחש למיתת הבן. א"ל רב פפי לרב פפא ורב הונא ואתון דבעיתון למשרייה מיד אמאי לא תסברוה מהא דאסורה להנשא עד ג' חדשים. רדופה רגילה לילך לבית אביה ואין בעלה משמש [עמה]. עקרה נעקרו כותלי בית הרחם. איילונית דוכרניתא דלא ילדה [כלעיל י"א ע"א] ואינה מביאה שערות לזמן שאר נשים. קטנה פחותה מי"ב שנה דאמרן לעיל [ל"ט ע"א] פחות מכאן משמשת והולכת כדרכן שאינה ראויה לילד על (ידיהן) [ידי חולי] כולהו צריכות להמתין דלא פלוג רבנן דאע"ג דליכא למיחש בהני לולד אסורות להנשא מיד משום גזרה דשאר נשים שנישאות מיד ומתעברות ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון וגבי נתנה בנה למניקה נמי אסורה לינשא מיד גזרה אטו ההיא דלא נתנה והאי דלא פריך דרב נחמן אדרב נחמן דלעיל דשרא לדבי ריש גלותא דהנותנת בנה למניקה תנשא ולא גזר מידי והכא אמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזירותיו דגזר כל הני שאין ראויות לילד אטו ראויות לילד משום דהני ס"ל לרב נחמן שאינן ראויות לילד מחלפן אבל זו מניקה שלה מוכחת עליה ולא מחלפא נותנת בנה למניקה באינה נותנת. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
פסקה קמעא אוכלת הרבה פי' רש"י ז"ל במהדורא קמא פסקה המניקה עם אם התינוק מזונות קמעא אוכלת הרבה [מפרש בגמרא] משל עצמה כדי שימצא תינוק מה לינק. ע"כ.
ממציא לה טפי שתמצי(א) דדיה מן החלב לבנה שימצנו כולו דהוה מותר לה שיש לה חלב בשפע יותר מדאי. הזיז שחת אדמה כמשמעה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל כופרא תמרים שלא נתבשלו כל צרכן. אפילו כמכא והרסנא כמכא כותח הרסנא ציר אית ספרים דכתיב בהו שמכא והרסנא בלעז אשקלאנש. ה"ג מינייהו פסקי חלבא יש בדברים הללו שפוסקים חלב האשה ויש בהן שאין מפסיקין אלא עוכרין. נכפה חולי המפיל את האדם ומנענע כל איבריו. בני שמוטי שצוארן ארוך לכתפי' יותר מדאי. דדרכה על דמא דחמרא הפוסעת על דם חמור. נטיפי עינא שבולטין עיניהם חוץ לגולגולתן. עינני עיניהם יפים וגדולים. יחנני בעלי חן. [ל"א] חינני רחמנים. זותני יפה תואר. ריחני ריחם טוב. וכל אלו כשאכל[ת]ם כשהיא מעוברת. דאכלה אתרוגא כשהיתה מעוברת. ע"כ במהדורא קמא.
<h2>דף סא.</h2>
כל היכא דהיא לאו אורחא אם אין דרך בנות משפחתה להניק את בניהם אלא נותנות למניקה מרוב עושר ודרך בנות משפחתו להניק לה שומעין. בעלייתו של בעל עולה עמו לחיים נתנה לו לטובתה נזדווגה לו שתהא עולה עמו ואסמכתא בעלמא היא. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל לא יתן תבן בפני בהמתו כמו סוס המיוזן ביצרו ושמא ירבענה או יקלקלה ברגלו שכן דרך [הסוס] לבעט ברגליו. ליתן לפני בקרו ולא לעמוד ולשמרה. ע"כ.
אעפ"י שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו גרסינן ול"ג ומצעת לו את המטה. מוזגת שני חלקי מים ושליש יין ולא אמרן דנדה לא מצעת לבעלה את המטה אלא בפניו שלא יתאוה לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שמואל מחלפא ליה דביתהו לכסא בימי נידותה בידא דשמאלא דעבדה שינוי מ"ה מזיגת הכוס דוקא דהמשכת חיבה היא ויש לחוש משום הרגל דבר אבל מידי אחרינא יכולה להושיט לו בזמן הזה דמגע נדה בזמן הזה אינו אלא משום הרחקה בעלמא שהרי טמא נפש וטמא שרץ נוגעין וכיון דאיכא שינוי סגי ליה וימי ליבונה של אשה חמירי כימי נדתה דהא אמרינן במסכת (נדה) [שבת ס"ד ע"א] תהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים. מנחא ליה דביתהו אפומא דכובא על פי הקנקן מנחת את הכוס ומוזגתו והוא נוטלו. ע"כ.
הכל משהין לפני השמש כל דבר יכול רבו לאכול בפניו ואינו צריך ליתן לאלתר חוץ מבשר ויין שמצערין את השמש מרוב תאותו עליהם דמאכל חשוב הוא בתקופת תמוז אז יין יפה לחמימות ונתאוה מאד תבשילא דאדרי בולידר"ן. ושמואל היה רגיל בהם כדאמרינן בפסחי' [קי"ט ע"ב] כגון ארדלי גרגלדי דלפתא חתיכות גדולות של לפתות. תמרתא דהנוניתא תמרה שמנה כמו [שבועות מ"ז ע"ב] קריב לדהנא [ל"א] תמרתא ריחתניתא שריחה נודף. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
קיוהא שרף חזק שמצער את הרואה שאוכלין אותו והוא אינו אוכל ועל כן נמשכין מים לתוך פיו כגון פירות. אזדגידר שר המלך וישראל היה אטורנגא דמלכא מתקן מאכל המלך ומביאו לפניו דחוור אפיה שמתלבנין פניו מרוב תאוה [ל"א] דחוור אפיה צרעת פרחא בו אנח בפומיה ואפסיל ליה מיכלא דגנאי הוי למלכא למיכל. אמרו ליה אמאי אנחת אצבעך במאכל מלכא אמר להו רב אשי מאן דעביד האי פסיל למיכל למלכא ואנא נמי למפסלא איכווני ד"א חזירי. וטורנג' דמלכא לא חזא כי אנח רב אשי המאכל בפומיה דמר זוטרא דאם כן הוה מצי לאותוביה אי דבר אחר חזית ביה לחברך אמאי ספית. מאי טעמא סמכת אניסא שנתת אצבעך במאכל מלכא וחשבת בלבך שיעשה לך הקב"ה נס. חזאי רוח צרעת דפרחה ביה במר זוטרא מרוב תאוה ומסרתי את עצמי למיתה. ענין אחר דבר אחר צרעת שהיה המאכל שור שמן מאי טעמא סמכת אניסא לומר דבר שלא חזית במאכל ובטחת על נס. אמר להו חזאי רוח צרעת דפרחא על המאכל. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף סא:</h2>
עד דזג כולה והיה בשרה צלול בלעז קליר"א שכן דרך בשרה מתנפח כגון אי לאו דחזיתיה דזיג בזוגא חיוורא בכיצד צולין [פסחים ע"ד ע"ב]. תוף שדי רקק[י] והשליכי חוץ. תוף רקוק כדאמרן בערבי פסחים [קי"א ע"א] לא תף בהו רוקא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
רב פפא אמר וכו' רב פפא קאי אהנך דמוקמי' ארב מלכיו ג' ואתי לגרועי מנייהו שפחות דמשנה היא אבל אפר מקלה כדרב מלכיא כדקיימא קיימא וה"ק להו מתני' ומתנית' אוקמינהו כדרב מלכיא. מתנית' מלכתא משניות וברייתות חשובות הן ועיקר דמיניהו פרכינן לאמוראי ודבר זה יהא שגור בפיו ומתוך [כך] יזכור דמתני' מלכיא דהנך תיבות דמי למתניתא מלכתא ובהכי ידע דמתניתין ומתניתא רב מלכיא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל שתי שבתות יכול לקיימה מכאן ואילך כופין להוציא וליתן כתובה שלא תשב תחתיו עגונה. ע"כ.
מידי דשכיח ופרש"י במהדורא קמא תשמיש ונדה שכיח.
מחלוקת דב"ש וב"ה במפרש שב"ש אומרים יכול לפרש שתי שבתות בנדרו וב"ה אומרים שבת אחת. דברי הכל יוציא לאלתר ויתן כתובה אפי' בסתם נמי ימתין לב"ש כדאית ליה ולב"ה כדאית ליה. שמא ימצא פתח לנדרו בשאלה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
מליהנות לה עד שלשים יום קונם את נהנית לי עד שלשים ולא הדירה מהנאת תשמיש דהא לא חייל משום דמשעבד לה וגבי מזונות נמי מוקמי' באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ופרנס משום דלא ספקה ואית דמוקמי כגון שהוא מן הגמלים או מן הספנין שאין לכופו בשביל תנאי תשמיש ולאו מילתא היא דהא מוקמינן לקמן בשמעתין אכולהו קאי לענין מדיר. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
יעמיד פרנס שיספיק לה מזונות משלו עד שלשים יום ובפרק המדיר [ע' ע"א] פריך ופרנס הא שליחותיה קא עביד ומפרש נמי מאי שנא שלשים יום. [משום דלא אפשר בפרנס] גבי תשמיש קאמר רב דבסתם יוציא לאלתר משום דתשמיש לא אפשר בבעל אחר ומיעגנא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ברשות אשתו כמה יכול לצאת. וקא מתמה ברשות כמה דבעי כל כמה דיהבא ליה רשותא מצי [אזיל]. אורחא דמילתא דרך ארץ שלא ישא עליו חטא אפי' הוא יכול לפתותה. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף סב.</h2>
לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש בדברי הימים במחלקות שהיו עובדים את דוד כל מחלקות חדש דמשמעות הענין משמע דלא הוה חוץ מביתו אלא חדש אחד בשנה ואין ללמוד משם אלא חדש כאן ואחד עשר בביתו אלא דמקרא יתירה דהבאה והיוצאת דריש דהוה ליה למכתב והמשרתים את המלך לכל דבר המחלקות חדשי השנה וכתב דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה משמע שיהו שם שתי מחלקות נציבים ומשרתים עוד שמשרתים עם שאר המחלקות זו ששה חדשים בדלוג [וזו ששה חדשים בדלוג] זו באה וזו יוצאת מידי חדש בחדשו הרי חדש בבית המלך וחדש בביתם אף כאן חדש בבית רבו וחדש בביתו לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת שהיו משמרות חלוקות לעבדות המלך משמרה לחדש אלמא בדרך ארץ יכול לצאת חוץ לביתו שלא ברשות. רש"י במהדורא קמא.
דאפשר על ידי אחרים לפיכך עומדים ב' חדשים בביתם דאית להו רווחא שמתפרנס בעלה מבית המלך לפיכך יכול לצאת חדש לעבודת המלך אבל בדוכתא אחריתי ליכא למשמע מהכא דליהוי חדש חוץ מביתו ולית ליה הא דאמרן לקמן [ס"ב ע"ב] רוצה אשה בקב ותפלות כו'. רש"י במהדורא קמא.
חצי גופו חצי כחו. מתנים באמצע גופו עומד טבורו של אדם. לא מצי גוי לסגויי בהדיה לא היה יכול ללכת יפה ולהשיג את ישראל. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל בני פירקי תלמידים הלומדים פירקן בעירן ולפני רבן ואינן יוצאין חוץ לעירם ולשון טיילין על שם שלומדים בהנאתן בעירן בלא עמל אלא דרך בדיחות ושחוק. ע"כ.
שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינא. שוא לכם בעלי אומנות דמשכימים קום ומאחרים שבת בלילה במלאכתן ואוכלין בעצב ובטורח כן יתן הקב"ה מזון למנדד שינה מעיניו בעבורו בלא טורח. לידידו מנדד בשבילו. שינא כמו שינה בה"א אל"ף מתחלפת בה"א דכתיב והאיש משתאה לה כמו משתהא והיינו דמתרגמינן וגברא שהי. שמנדדות שינה מעיניהן ממתינות את בעליהן כששוהין ללמוד תורה ואת אמרת דבני פירקי משמשין מטותן בכל לילה מפני עגון נשותיהם נשי בה"ג הרי ודאי לא איכפת להו בהכי מפני בטול תורה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
רב שמואל בר שילת מלמד תינוקות היה כדגרסינן בפ"ב דבבא בתרא [כ"א ע"א] ובפרק נערה שנתפתתה [נ' ע"א] נמי דאמר ליה רב בר שית קביל. ואוכל ושותה משכר טורחו בבית ולא היה צריך לצאת חוץ לסחורה ונזון בלא יגיעה. פריסתקא שליח שלא היה שלוחו של מלך נכנס בביתו לתבוע מפרקמטיא שלו. רש"י במהדורא קמא.
בי בני כעין אשתיבא והיתה קרקעיתה של נסרים כעין שלנו ותחת הנסרים חלל שהמים יורדין וזוחלין שם. איתרמי ליה עמודא סליק ואסקינהו עמד על העמוד וסלק את עבדיו עמו שלא יפלו בחלל המרחץ שתחת הנסרים ומאחר דהכי שיש בו כח כל כך למה לי[ה] למסמכיה. מה אניח לעת זקנה אם אכלה עתה כחי בטורח תשמיש. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
איכפל תנא דקאמר(י') במתני' שבת אחת טייל ופועל וחמר שיש להם תשמיש המטה בכל שבת ושבת לא יהבי אלא שבת אחת לסתם מדיר דהא הנך אחריני גמל וספן ותלמידים ליתנהו בהאי שיעורא דבלא נדר נמי אינן משמשין אלא אחת לשלשים יום או לששה חדשים. חמר לא כתיב בספרים דבכלל פועל הוא. אכולהו משוו ב"ה האי שיעורא ואגמל וספן והא ששה חדשים קתני מזמן גדול פריך אלמא דבלא נדר נמי אין ששה חדשים לספן דלא משמש. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף סב:</h2>
אינו דומה מדיר לשאינו מדיר דהא מי שאין לו פת בסלו רעב יותר ממי שיש לו והכא נמי כל אימת דהדירה לא סמכה דעתה לתשמיש כל אימת דאתי ומצטערא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וכן פרש"י במהדורא קמא וז"ל חמר שעונתו אחת בשבת אם נעשה גמל יש לו רשות להתרחק מביתו שלשים יום כדרך שאר גמל אחת לשלשים יום או לא. ע"כ.
רוצה אשה בקב ותפלות כו' נוח לה להתגלגל במועט ותטפל עם בעלה מהעשרת על ידי פרישות ההולך למדינת הים לסחורה. הגמל משתכר יותר מחמר שהרי הולך במרחקים ונוח לה שיהא חמר וישתכר מעט ויהיה עמה משיהיה גמל וישתכר הרבה ויתרחק ממנה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וכן פרש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל עובדא בנפשייהו שמסכנין בנפשותן שמתוך שמעגנות נשותיהן על עמדם הם מתים. מסכיא מצפה לו. הוה יתיב רב רחומי באיגרא. ע"כ.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא עונתן של תלמידי חכמים שכבר למדו לעצמן בגירסא עונתן אימת ולא מיירי בבני פירקי דזמנייהו מפרש במתני' מע"ש לע"ש דוקא ע"ש דיום תענוג ועוד דבלילי שבת ליכא בטול תורה בבי רב בבית רבו. עמודא דנורא מפני כבודו על שמקיים מצות עונה בשעתה. ע"כ.
שפטיה בן אביטל בן דוד היה ור' אתי מיניה והיה מיוחס טפי מר' חייא דהוה אתי מאחוה דדוד דרבי בא מזרע המלוכה מ"ה שכיבא שהיו מקפידין שלא להדבק אלא בזרע המלוכה כן לשון מורי[נו] ז"ל הזקן. יתיבו ועיינו ולא אשכחו מידי דתרווייהו מיחסי טובא פסקו ליה בשעת אירוסין תרתי סרי שני בבי רב ללמוד בהן תורה קודם נשואין. אחלפוה קמי' העבירו ארוסתו לפניו וראה את יפיה. אמר אכנוס והדר איזיל. מכסיף מאבוה על שהיה חזרן מתנאו מאהבתו אותה. מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו והדר מכון לשבתך [ועשו] משכן [קודם] מאהבתו לישראל. איעקרה נעשית עקרה לפי ששהתה אחר בעלה י' שנים שוב אינה מתעברת וכגון שאין דעתן לינשא באותן עשר שנים [יבמות ל"ד ע"ב]. לשוא שימרה המתינה. סוי לבה הביטה בו ממורך לב כדאמרינן לעיל [ס' ע"א] הוה מסוי לאפה. ופרח רוחה שמתה. חזא ר' חמא דמחדדן שמעתתיה דר' אושעיא ולא ידע דבריה הוא. קם רבי חמא מקמי(ה) רבי אושעיא אמ' ליה דביתהו מי איכא דקאים מקמי ינוקיה. החוט המשולש שהיה שלישי לר' ביסא למלא מקום אבותיו בחכמה דשלשתן תלמידי חכמים ר' ביסא ור' חמא ור' אושעיא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף סג.</h2>
קמדחפי לה שמעיה תלמידיו שלא תטריחנו. שלי ושלכם שלה היא תורה שלמדתי ושלמדתם על ידה היא דמתחלה ר' עקיבא עם הארץ היה כדאמרינן בפסחים [מ"ט ע"ב] אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ כו'. רש"י במהדורא קמא.
עבדא ליה לבן עזאי הכי נתקדשה לו על מנת שילמוד בלא ידיעת אביה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ורש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל מורדת מפרש בגמרא ירושלמי פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין בשבת כנגד ז' מלאכות שהיא חייבת לו ואינה עושה אלו הן טוחנת ואופה ומבשלת מניקה את בנה מכבסת מצעת ועושה בצמר. ולא נהירא דהא בגמרא אמרינן מאי מורדת מתשמיש מכלל דשאר מלאכות עבדא ליה ותו מפרש התם המורד מוסיף על כתובתה ג' דינרין בשבת כנגד שאר כסות ועונה שהוא חייב לה. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב [רש"י כגירסת שאר המפרשים] וז"ל ולאו אמלוכי בה בעי אי נוח לה שיגרשנה מיד ויתן לה כתובתה או שתהא תחתיו ויוסיפו לה על כתובתה. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא שומרת יבם שמרדה ביבם ואומרת לא תנשא עכשו. אחת לי שא"נ הן מורדות פוחתין להם. בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר ולקמן פריך נדה הא לאו בת תשמיש ואפילו מרדה אמאי פוחתין לה מכתובתה. חולה מי הויא בת מלאכה והכי נמי הוה מצי פריך ארוסה בת מלאכה היא הא אין מעשה ידיה לבעל עד שתנשא ותזון משלו. ממלאכה נמי הויא מורדת והא מתניתין במרד תשמיש קא מיירי במרד מלאכה לא קא מיירי. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא אינו דומה כו' כך זה הואיל ויודע שהוא אינו עתיד לשמש עמה מצטער יותר. ע"כ.
<h2>דף סג:</h2>
וז"ל [רש"י] במהדורא קמא לאחר הכרזה לאחר שבת רביעית. ע"כ.
<h2>דף סד.</h2>
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא כאן שתבע הוא והיא מעכבת פוחתין לה אבל תבעה היא והוא מורד אין נזקקין לכתוב לה אגרת מרד עליו דאמרינן לה זילי דלא מפקדת אפריה ורביה והאי דקאמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה מוקמינן במסקנא בדתבע הוא ותבע הוא נזקקין לו. לארוסה על הבעל מבעי ליה והכי נמי אין כותבין אגרת מרד על היבמה על היבם מבעי ליה. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא כאן לחלוץ כאן ליבם תבע לחלוץ והיא מעכבת שרוצה להתייבם נזקקין לו לכתוב אגרת מרד עליה ודחויא בעלמא היא דמרד חליצה לאו כלום היא ובמסקנא לא מיתוקמא בהכי תבע ליבם והיא לא בעיא אלא חליצה אין נזקקין לו לפחות מכתובתה לכתוב אגרת מרד ולקמיה מפרש ואזיל מ"ש ליבם דלא דאמרינן ליה וכו' דאמר רב פדת תבע לחלוץ נזקקין לו לאו לענין כתיבת [אגרת] מרד מיירי דאם כן סוף סוף במסקנא דמילתא מאי טעמיה אלא ה"ק תבע לחלוץ והיא מעכבת דבעיא ייבום ב"ד נזקקין לו לחלוץ כדבריו תבע לייבם והיא מעכבת דחליצה בעיא אין ב"ד נזקקין לו לייבם אלא שיחלוץ לה דס"ל כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת למצות יבום כך שמעתי. והכי נמי אמרינן לענין אגרת מרד כדפרישנא. אלא כי תבע לחלוץ אהכי נזקקין לו לפחות מכתובתה ולא אמרינן ליה זיל נסיב אחריתי כו' כמשנה ראשונה תבע לייבם והיא מעכבת פוחתין לה מכתובתה דהא מצות יבום קודמת אבל למשנה אחרונה אין פוחתין דהא אמרינן מצות חליצה קודמת ושומעין לה לחלוץ והכי נמי מצי לתרוצי אידי ואידי שתבע לחלוץ ולא קשיא כאן במשנה וכו' אלא ניחא ליה לתרוצי דתהוי מורדת מתשמיש כדאוקימנא השתא דאיהו תבע לייבם ואיהי לא בעיא אלא חליצה. ע"כ.
מאי שנא איהו דיהבינן ליה פחיתיה דשבת דקאמר במתני' שבעה טרפעיקין דהיינו טרפעיק לכל יום ומ"ש איהי דלא יהבינן לה תוספת דשבת כדקתני בברייתא תשעה מעין מעה וחצי בכל יום של ששת ימי השבוע. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
דמפחת פחית לכתובתה ואף על גב דמוסיף אממוניה בהך פחית' כיון דכולה כתובתה בידו עם שאר ממון שלו לא מחזי כמשתכר בשבת דהא תפיס וקאי מעיקרא בכולה. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף סד:</h2>
וז"ל [רש"י] במהדורא קמא המשרה אשתו וכו' שאינו מפרנסה בביתו אלא מספק מזונותיה על ידי שליש. משרה לשון סעודה כדאמרינן בעלמא [תענית י"א ע"ב] כלבא ליכול שירותיה. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל מטה לאכול עליה שכן היה דרכם מפץ של גמי לשכב עליה מחצלת של קנים.
מני מתניתין דבקביים ספקא בשבוע דמשמע דט"ו סעודות איכא בקביים י"ב סעודות ימי השבוע וג' סעודות לשבת לא ר"י [בן ברוקא] ולא ר"ש ולא גרסינן לא רבי מאיר ולא ר' יהודה דאינהו לא איירו במנין סעודות הקב כלל. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וכמה שיעורו דעירוב תחומין דחשוב למקניי' שביתה ואמרינן דמקום שביתא גורם לכל אחד ואחד לכל מי שירצה לילך למחר שנצריך שיהא עירובו מזון ב' סעודות כשיעור אכילת יום השבת דבהכי חשיב למיקנא שביתא [וזה וזה וכו'] ושניהם להקל בשיעור סעודה דר"מ סבר בשבתא אכיל נהמא טפי מבחול משום דאית ליה מיני לפתן דמבסמי ליה לנהמא ולר' יהודה אכיל בחול נהמא טפי דלית ליה לפתן וממלא כריסו מנהמא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וחצי חצי חציה דהיינו ביצה לטמא טומאת אוכלין דאוכלין טמאין אינן מטמאין אחרים בפחות מכביצה אבל הן עצמן מיטמאין בכל שהן כדתניא בתורת כהנים מכל האוכל יטמא מלמד שהאוכל מיטמא בכל שהוא יכול יטמא אחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל אוכל שנאכל בבת אחת ושיערו חכמים בכביצה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
כדאמר רב חסדא בפ' כיצד משתתפין צא מהן שליש לחנוני דרב חסדא מפרש התם מילתיה דר' יוחנן בן ברוקה [ו]קאמר דהא [ד]לא חשיב ר' יוחנן אלא ד' סעודות לקב לבד השליש שחנוני משתכר בטרחו קאמר דשליש הקב דהיינו שתי סעודות משתכר דהוו להו ו' סעודות בקב ובקביים י"ב סעודות והא דאמר [ב"ב צ' ע"א] המשתכר אל ישתכר יותר משתות הני מילי דלא טרח ביה ורווחא ממילא אתי אבל היכא דטרח ביה וע"י טרחו משתכר בדבר לית לן בה כדמוכח בבבא מציעא [מ' ע"ב] יהיב ליה אגר טרחיה כו'. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא אוכלת עמו לילי שבת כדתנן לפי שאותו לילה זמן עונה היא ואוכלת עמו ומשמשת עמו דהא אית לה כל ספקה לימות השבוע ולשבת ולקמיה פריך הא לא הוו אלא תרי סר סעודה בהדי הך דלילי שבת ויומא דשבתא גופא מאי אכלה. הניחא כו' לקמן פלוגתא תשמיש ואינה אוכלת עמו כלל אלא משמשת בלילי שבת אם כן תריסר הויין ועוד אפי' למ"ד אוכלת עמו לילי שבת ממש י"ג הויין ולמחר מאי תיכול. צא מהן מחצה לחנוני דד' סעודו' בקב לר' יוחנן בן ברוקה לבד מחצת הקב דהיינו ח' סעודו' בקב ובקביים י"ו ולקמיה פריך דהא פשו להו. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
קשיא דרב חסדא אדרב חסדא דהא לעיל קאמר דחנוני לא מרווח אלא שליש. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
באתרא דיהבי ציבי דבעל הבית זבין פיתא דחנוני ויהיב ליה ציבי לאפיית הפת לא מרווח חנוני משום טירחא וטיפול מעותיו אלא תלתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא כר' חידקא דאמר בפ' כל כתבי [שבת קי"ז ע"ב] ד' סעודו' כו' דהשתא ד' סעודות דשבת ותרי סר דשבוע הא שית סר אפי' תימא רבנן דפליגי עליה ואמרי שלש דהשתא לא צריכא אלא חמיסר וחדא דנפישי דל לאורחי ואי הוה פריך לה הניחא למאן דאמר מאי אוכלת תשמיש אלא למאן דאמר אכילה ממש פשו להו תרי לרבנן ולר' חדקא חדא הוה מתריץ דל תרתי לארחי לר' חדקא דל חדא לארחי. ע"כ.
<h2>דף סה.</h2>
ושקויי משמע יין דאלו מים כתיבי להדיא לחמי ומימי וקרא באשה משתעי דכתיב כי אמרה אלמא דדרך אשה ביין. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא [שתו ולא שתת] דכתיב שתה כמו שתו דמשמע הוא שתה והיא לא שתת ה"נ (שתה ולא שתת.) אכלה ולא אכלו דמשמע היא אכלה והוא לא אכל והא ודאי אכל מאחר שהכתוב מגיד ששתה. מכדי בגוה עסיק קרא ואתי דכתיב אכלה מאי טעמא שני וקאמר שתה לשון זכר. ע"כ.
מיתיבי אלמנה הנזונת מנכסי יתומים אם רגילה לשתות יין בחיי בעלה נותנין לה. רש"י במהדורא קמא.
אינה רגילה בפני בעלה וכו' והיינו דקאמר שמואל שאינה רגילה נותנין לה שתי כוסות כלומר שאינה רגילה שיתנו לה ב' כוסות בחיי בעלה אלא כוס אחד שלא בפני בעלה אין נותנין לה כלל. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
לציקי קדרה אשדור"א לבסם התבשיל אבל לשתות לא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
בכלתו של נקדימון בן גוריון. שומרת יבם היתה ופסקו לה מזונות משל יבם. ולא ענו אחר ברכתה אמן שלא תהיינה בנותיהם שומרת יבם. רש"י במהדורא קמא.
כוס כדי רביעית יין חי שלהם דדרי על חד תלתא מיא. תובעת תשמיש בפה לית לן בה דאפילו תבעה לא איכפת לן מבעלה קא תבעה כיון דבעלה עמה. רש"י במהדורא קמא.
חומה אתאי לקמיה דרבא שהיתה אלמנה ותובעת מזונות נחמני הוא אביי על שם שרבה בר נחמני גדלו כדאמרינן במגילה [ז' ע"ב] אמר אביי כי נפקי מבי מר שבענא כו'. רש"י במהדורא קמא.
בשופריזי[ני] כו' כי האי בזרועה הראתה לו כלומר בכוסות גדולים וארוכים כזרועי היה משקה אותי והן אותן כלי זכוכית שקורין מדרנ"ש. על לביתיה ותבעה לבת רב חסדא אתתיה שבא לידי הרהור לפי שראה יופיה דחומה. מחתא בקולפא דשידא הכתה במנעול של ארגז. קטלת לך תלת תלת בעלים היו לה ומתו ואלו הן רחבא דפומבדיתא ורב יצחק בריה דרבא ואביי בתראה בפרק הבא על יבמתו [ס"ד ע"ב] אתית למקטל אחרינא שנתכוונתה להראות יופייך כדי שתנשאי. רש"י במהדורא קמא.
לך ולחברך ולחברורך כדי שיקפצו עלי אנשים חשובים כמותך וכיוצא בך אני רוצה להתקשט חברורך כמו חבר חברך ולישנא בעלמא. רש"י במהדורא קמא.
הא כתיבנא לעיל במתני' מה שכתב רש"י במהדורא קמא וכו' והכא בגמרין פי' ז"ל וז"ל למה לה דיהב לה הואיל ונתן לה מטה וקס"ד דמקשה דבמטה של עור עסקינן שנוחה לשכיבה ומשני דמלו פוריא בחבלי(ם) מתקנין וסורגין מטותיהם בחבלים כמו שאנו עושים דאי ליכא מפץ מבגר לה מקלקל אותה כמו [ב"ב קס"ז ע"ב] בגר ליה קלא. ע"כ.
ומיהו במהדורא קמא כתב [רש"י] וז"ל כגון דאורחיה דבני משפחתו אורחייהו בכר וכסת ולאו אורח(י)ה דמשפחתה כי אזילנא לעשות מלאכה בעיר אחרת שקילנא להו בהדאי וכי אתינא בע"ש לזמן עונה מייתינא להו ואיגני עלייהו ואיהי נמי גניא בהדיה דכי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי כי הויא היא בהדיה אבל הכא כיון דאזיל לעיר אחרת למלאכתו לא אמרינן הכי. זימנין דמיתרמי בין השמשות של ע"ש כשתבא ע"ש ממלאכתך ולא מצית מייתית להו לכר וכסת ושקלת למפץ ומחצלת דידי ומגנ[י]ת לי על ארעא ומשום הכי בעינא כר וכסת דא"נ שקלת להו מינאי כי מתרמי בין השמשות אכתי לא גנינא על ארעא דליהוי לי מפץ ומחצלת. ע"כ.
<h2>דף סה:</h2>
האי תנא שליח ערטילאי ורמי מסאני בתמיה כלום היה דרכו להיות ערום ומנעליו ברגליו תמיד שהרי לכל השנה אינו פוסק לה אלא כלים של חמשים ואמרינן לקמן חמשים זוזי פשיטי ואינו פוסק לה אלא כפה אחת לראשה בכל השנה ומנעלים הוא פוסק ממועד למועד עד שמרבה לה במנעלים ירבה לה בבגדים. דלא סגי לה בלא תלת זוגי מסאני בשתא בשביל האבנים המטרפין אותן. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
אעפ"י שאמרו אין אדם זן כו' בפרק נערה שנתפתתה בקטנים עסקי' דלא כייפינן ליה למזן אלא אמרינן ליה יארוד ילדה כו'. קטני קטנים אותם שקטנים ביותר. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב רש"י מ"ט מוסיפין על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה. יפה לחלב אלמא משום כן מחייב לטפויי לה מזונות. ע"כ.
<h2>דף סח.</h2>
והמצבה את כריסו פי' מנפח את כריסו ומראה עצמו לבני אדם כאלו יש בו חולי מלשון לצבות בטן ומתרגמינן לאפחא מעין. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף ע.</h2>
המדיר את אשתו פירקא דהמדיר גרסי' ליה בתריה דאף ע"פ דאמתניתין דפירקא דלעיל קא מהדר דקתני המדיר את אשתו מתשמיש המטה ואהכי נקט נמי הכא לאחריו המדיר את אשתו מליהנות לו שלא תהנה ממנו. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
רש"י במהדורא קמא שנים יוציא ויתן כתובה כיון שנכנס יום אחד בשני יוציא מיד ובכהנת הנשאת לכהן שאינו יכול להחזירה לאחר שגרשה וכהנת לאו דוקא דה"ה לישראלית הנשאת לכהן אלא כלומר ובאשת כהן. שני חדשים יקיים ויעמיד פרנס ולא יוציא שמא בתוך זמן גדול כזה ימצא פתח לנדרו שהאריכו לו הזמן לפי שמאחר שיגרשנה תאסר עליו עולמית ואפילו מצא פתח לנדרו. ע"כ.
כתב רש"י במ"ק וז"ל וכיון דמשעבד לה למזונה היכי מצי מדר לה והא תנן קונם כו' מסתם משנה אסתם משנה פריך. ע"כ.
ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל מתוך שיכול לומר כו' דקסבר מעשה ידיה עיקר אמאי אינו צריך להפר הא קא חייל נדר שפיר ולא משעבדא ל[י]ה למעשה ידיה לפי שנעשית כאומרת לו איני נזונת ואיני עושה דכיון דמזוני הוא עיקר לרב הונא ואיהי לא בעי[א] מזונות תו לא הויא מעשה ידיה דידיה. ע"כ.
<h2>דף ע:</h2>
ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל נעשה כאומר לה כו' ואף על גב דלא אמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דודאי אדעתא דהכי אדרה הלכך תו לא משעבד לה למזונות. ע"כ.
הדר קושיא לדוכתיה דכיון דמשעבד מי מצי מדר לה דהכא נמי משעבד לה למה דלא ספקא למעשה ידיה לגדולים כגון לחם ובשר ויין קטנים פירות ושמן ושאר דברים קטנים. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב [רש"י] וז"ל הא רגילה בהו ומשועבד לה דאינה יורדת עמו. וקא מגלגלא בהדיה בדברים גדולים שדרכו של בעלה ולא היתה מבקשת דברים קטנים שהיא רגילה אף על פי שהיתה בידה לבקש דאינה יורדת עמו. עד כאן.
ורש"י במהדורא קמא כתב וז"ל מאי שנא עד ל' יום הא לאחר שלשים יום נמי על ידי פרנס הוא זן אותה דהא בבית אביה היא ותירוצא דלעיל לא ניחא לתרוצי הכא דכיון דבבית אביה קיימא מאי זילותא אית לה אי אדרתה הא לא קיימא תותיה. ע"כ.
ורש"י ז"ל כתב במ"ק וז"ל וזילא בי מלתא להיות תחתיך מורדת הנאה. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל שהדירה כשהיא ארוסה דאכתי לא משועבד לה ומצי לאדורה מי אית לה מזוני שיעמיד פרנס. שהגיע זמן ולא נשאו כלומר שהדירה קודם שיגיע זמן דאכתי לא משעבד למזוני לפי' הדירה ולמחרת יום נדרו הגיע זמן ונתחייב במזונותיה מדרבנן והיינו דקתני עד שלשים יום יעמיד פרנס. ע"כ.
עוד כתב רש"י במהדורא קמא עביד שליח שליחותיה לאו משום דהוי פרנס שליח לבעל דהא לקמן מוקמינן דלאו שליחותיה הוא [דקעביד] אלא ה"ק דמתני' מלתא דשכיח קתני דעד שלשים יום אדם עומד בטובתו לזון אשת חברו משלו בלא ציוויו יותר מכאן לא דטריחא ליה מלתא. ע"כ.
נשאת אמאי יוציא הרי מודרת ועומדת היתה וסברא וקבילה. לגבי מומין כדקתני בסיפא דמתני' [ע"ז ע"א] יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאוכל לקבל כו'. אבל לגבי מזונות מי אמרינן הכי דמידע ידעה דלא סגי לה בלא מזוני וסברא וקבילה. לשון רש"י במהדורא קמא.
מיהו במהדורא קמא כתב [רש"י] ז"ל וז"ל ופרנס לאו שליחותיה קא עביד בתמיה כלומר שלוחו הוא ואינו יוצא ידי נדרו ועובר על נדרו. ע"כ.
כל השומע קולי זה שאני צווח [י]לך ויכתוב גט לאשתי יכתבו ויתנו ואע"ג דלא אמר לסופר כתוב דאזלינן בתר אומדנא כרבי נתן בפרק אעפ"י [נ"ה ע"א]. רש"י במהדורא קמא.
מאי לאו למעוטי כה"ג דהמדיר את אשתו אינו יכול לומר כל הזן אינו מפסיד שאר איסורי דשבת דאסור לומר כל המדליק את האור או קוצר תבואתי אינו מפסיד אבל גבי כבוי התירו כדמפרש טעמא בפרק כל כתבי מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא. ילך חברו (אצל חנוני) אם קרוב הוא או איש המרחם [על] המודר ילך אצל חנוני הרגיל אצלו שעושה צוויו ברמיזה ואינו צריך להזכיר לו סכום מקח. חנוני נותן לו ובא ועושה חשבון עם זה. ע"כ.
<h2>דף עא.</h2>
רבא אמר משום כהנת לא אכפל תנא למהדר ולמתני בישראל חדש אחד יקיים אלא חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו ת"ק סבר חדש מלא כדקאמר עד שלשים כו' ורבי יהודה חדש חסר קאמר וכיון שנכנס יום שלשים הרשות בידו להוציא וליתן כתובה. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל אלא במפרש דכיון דעתידה ליבעל לו לסוף הזמן לא מצערא כולי האי ויכול לקיימה שלשים יום אבל בסתם כיון דלא סמכה דעתה אתשמיש מצערא טפי לפי שאין דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו [לעיל ס"ב ע"ב] הלכך יוציא מיד. ע"כ.
משום דלא אפשר בפרנס התשמיש לא אפשר בפרנס ה"ג ואי אמרת בההיא בההיא קאמר שמואל אבל בהך מודה ליה לרב צריכא ול"ג צערא דתרווייהו וצערא דידה לחודיה. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא באחד מכל מיני פירות כגון דאמר לה קונם את נהנית לי אם תאכל המין הזה כגון אפרסקין או אגוזים או רמונים ודוקא קתני אחד כלומר מין אחד בשלמא לרב לא קשיא סיפא ורישא דמתני' דרישא דקתני חדש אחד יקיים במפרש וסיפא דקתני יוציא מיד בסתם. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל [אלא לשמואל דאמ' אפי' בסתם ימתין חדש קשיא ומשני] הא דפירות שנדרה היא וקיים לה הוא שלא הפר לה הלכך יוציא לאלתר דשוב אין יכול להפר ומשום דשמא תמצא פתח לנדרה בפני חכם לא משהינן לה תותיה דהא במסקנא דסוגיא בסופא דהלכתא [ע"א ע"ב] אמרינן דכי נדרה איהי ושתק לה סברא מסנא סני לה ולא בעי[א] למיתב תותיה ולא מהדרא למשכח פתח לנדרה. ע"כ.
שנדרה בנזיר הזירה עצמה מן היין ואחד מענוי נפש [הוא] שהבעל מפר נקט נזירות לשון פרישות והנחה הוא כמו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא שייך אלא ביין וענבים דכתיב ואת ענבי נזיריך. רש"י במהדורא קמא.
ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל לפיכך אם רצה הבעל להפר ביום שומעו מתחלה יפר והאי לפיכך אאם אמר אי אפשי באשה נדרנית כו' קאי כלומר לפי שהיא נתנה אצבע בין שיניה לפיכך תצא בלא כתובה אם רצה לגרשה ואם רצה הבעל להפר יפר לא אצטריך למימר אלא ריהטא דמילתא הוא כלומר רשאי הוא בשני דרכים הללו או להפר או לומר אי אפשי כו'. ע"כ.
ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל ר' יוסי ור' אלעזר אומרים הוא נותן כו' לפיכך דהוא נותן אצבע בין שיניה אפילו אמר אי אפשי באשה נדרנית צריך שיתן כתובה הואיל והוא נותן שקיים לה. ע"כ.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא והתנן במתני' דהכא המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין שהאשה מתקשטת כגון כחל ודוגמתן יוציא מיד ויתן כתובה רבי יוסי אומר בעניות אם לא נתן קצבה לנדר עד כמה אז יוציא לאלתר אבל אם נתן קצבה תמתין עד אותו זמן מלהתקשט שהרי עניה היא ואין דרכה להתקשט תדיר ולא מענה בהכי ולקמן מפרש וכמה קצבה שימתין עד הזמן ולא יוציא לאלתר ואמרינן עד י"ב חדש אבל אם הדירה יותר היינו לא נתן קצבה דר' יוסי יוציא לאלתר והא נמי כשנדרה היא וקיים לה הוא דאי לאו הכי איתא נמי תיובתא דשמואל וקאמר ר' יוסי הוא נותן אצבע מדקא נותן לה כתובה. ע"כ.
ואת"ל זוגי קתני דזוגות זוגות נשנו בברייתא דשנים חולקין כנגד שנים ואת מוקמת להו שלשה מצד אחד ואחד חולק כנגדן. רש"י במהדורא קמא.
והא סתמא דקתני במתני' דהמדיר את אשתו שלא תטעום וכו' ואוקימנא בנדרה היא וקיים הוא וקתני יתן כתובה אלמא הוא נותן אצבע דלא כרבי מאיר. רש"י במהדורא קמא.
אלמא בעל מצי מפר מדמחייב למיתב לה כתובה אלמא משום דקסבר הוא נותן אצבע אלמא בדידיה תליא הקמת נדריה והפרתו דכיון דאי הוה בעי הוה מצי מפר לה נדר זה של קשוט ולא הפר חייב בכתובתה. רש"י במהדורא קמא.
ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל נדרים שיש בהם ענוי נפש אם ארחץ ואם לא ארחץ בפרק אלו נדרים מפרש היכי קאמרה ומסקי דאמרה הכי הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ היום ורבי יוסי סבר לנוול דיומא לא חיישינן אלא אלו הן נדרי ענוי נפש שלא אוכל ושלא אשתה ושלא אתקשט בבגדי צבעונין דקשוט זה של תלבושת ענוי נפש הוא לה ויכול להפרם אבל [סתם] קשוט לא הוי ענוי נפש ולא מצי מפר ותנא דידן פסיק ותנא סתם קשוט דמצי מפר. ע"כ.
<h2>דף עא:</h2>
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ומשני מתני' נמי בקשוט שיש בו ענוי נפש אפילו אליבא דר' יוסי כגון דברים שבינו לבינה ומאי ניהו תשמיש שנדרה שלא תתקשט באנפקינון שמן זית שלא הביא שליש המשיר את השער שבאותו מקום [כדאיתא שבת פ' ע"ב] דעכשו מבטלת את התשמיש ויש ענוי נפש בדבר. שמת בעפר פיר שמת בחורו בעפר מחמת העפר שהרי רגיל בדבר וכן שער זה אינו מבטל את התשמיש כיון דדש בה וליכא ענוי נפש. פיר גומא כמו פירא דכוורי בעשרה יוחסין [קידושין ע"ב ע"א] וכדכתיב [ישעיה ב'] לחפור פירות ולעטלפות. ע"כ.
אלא הכא במאי עסקינן כגון דתלנהו בתשמיש כשנדרה תלתה סתם קשוט בהנאת תשמיש דאמרה תשמישך עלי קונם אם אתקשט באחד מכל המינים דהשתא על ידי קשוט יכולה לבא לידי ענוי נפש שאם מתקשטת נאסר עליה הנאת תשמיש הלכך מצי בעל מפר והא דדחיק לאוקומה הכי ולא מוקים לה בקשוט בגדי צבעונין כדקאמר ר' יוסי משום דקשוט בגדי צבעונין לא קרי במתני' קשוט סתם דסתם קשוט היינו כחל ושרק ומיני בשמים עד שיפרש לה בגדי צבעונין. רש"י במהדורא קמא.
כדרב כהנא להכי לא מוקים לה בדקאמרה יאסר הנאת תשמישי עליך אם אתקשט משום דבכה"ג לא שייך הפרה כדרב כהנא כופה ומשמשתו שהרי משועבדת לו לתשמיש ולאו כל כמינה למיסר עלה הנאה שלו בתשמישה אבל כי אמרה הנאת תשמישך עלי עכשו אוסרת על עצמה הנאת גופה שיש לה מתשמישו וגופה בידה היא והרשות בידה לומר כן הלכך צריך הפרה ואין כופין אותה לשמשו לפי שאין מאכילין כו'. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לא תתקשט ולא תאסר לר' יוסי כיון דאמר אין אלו נדרי ענוי נפש היאך יכול להפר ואי משום דתלתה הנאת תשמיש בקשוט אמאי מפר הא ודאי לא אתיא לידי ענוי נפש שתעמיד עצמה מלהתקשט ולא תאסר בתשמיש לעולם אם כן קרו לה מנוולתא וכי מבזו לה מקשטא אשתכח דנדר זה אוסרה עליו לפיכך יכול להפר משום דברים שבינו לבינה. ע"כ.
ותתקשט ותאסר אי לב"ש וכו' כלומר מידי הוא טעמא אלא לשמואל דהא כולה האי סוגיא לא מתניא אלא אליבא דשמואל דאמר בסתם לא יוציא לאלתר לכשתתקשט תאסר בתשמיש ועדיין לא יוציאנה עד שתי שבתות לב"ש או עד שבת אחת לב"ה שמא ימצא פתח לנדרה ומשני הא אוקימנא לעיל מתני' בנדרה היא וקיים הוא הלכך יוציא לאלתר דהני מילי דקאמר ב"ש שתי שבתות תשהה תחתיו היכא דהידירה הוא דניחא לה למשהי תותיה דסברא מרתח וכו'. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וכמה קצבה דאמרינן אם לא נתן קצבה אז יוציאה אם נתן קצבה תמתין עד אותה קצבה ולא יוציא לאלתר עד [י"ב] חדש יכולה לעמוד בנדר טפי לא הלכך אם יותר מי"ב חדש אפילו זמן מועט לא נתן קצבה קרינן ביה ויוציא לאלתר. י"ב מדת חכמים כך היא [ר"ה י"ג ע"א] שכן אשה חשובה אשה עשירה אינה נהנית מריח קשוטיה אלא שלשים יום ומכאן ואילך חוזרת ומתקשטת וזו נהנית מריח קשוטיה שנתקשטה לפני הנדר אבל עניה נהנית יותר לפי שאין בידה להתקשט תדיר. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
בזמן שהן עמה אביה ואמה בעיר אינה יכולה לעמוד בעצמה מלילך לביתם יתר מחדש. רגל אחד יקיים אפילו לא הדירה אלא יום א' סמוך לרגל אין יכול לקיימה יותר מאותו רגל לפי שהאשה מצטערת כשאינה מקבלת פני אביה ברגל ויותר מרגל אחד לא מוקמא אנפשה ואזלא שלשה יוציא כיון שנכנס יום ברגל שלישי יוציא ובגמרא מפרש. רש"י במהדורא קמא.
סיפא דקתני ג' יוציא ותמיה לי ברישא כשהן עמה בעיר לשמעי' נמי כהנת אליבא דאביי לאו מלתא [היא] דקא מתרץ לה שפיר. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא ה"ג אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום ולא גרסינן דכתיב ואיידי דסליק ממילי רדופה נקט לה דקתני בגוה ורדופה להגיד שבחה בבית אביה ונראה בעיני דהאי כמוצאת שלום משמע ליה לשון אשה כמו מצא אשה מצא טוב ובמערבא נמי הוו אמרי מצא או מוצא [ברכות ח' ע"א] ושלום משמע כמו שלמה והיינו דדריש כמוצאת שלום ככלה שלמה בתולה אישי משמע [לשון] אישות שיש לו בה אישות ככלה בבית חמיה שכבר כנסה ואיכא חיבת חופה בעל לשון אדנות בעלמא הוא כמו ובעל שור נקי והיינו ככלה בבית אביה דאכתי ארוסה היא ואין לו בה אישות. ע"כ.
<h2>דף עב.</h2>
בשלמא לבית המשתה איכא נועל בפניה שנועל דלת בפניה שאינה יכולה לשמח בבית המשתה ועוד למחר הוא עושה משתה ואין חברותיה באות אצלה. רש"י במהדורא קמא.
דלואי ילווניה העושה לויה למת לא הפסיד שכמו כן עושין לו דטען שנשא את המטה. רש"י במהדורא קמא.
אלא דאתחזק בית האבל או בית המשתה בחזקת פרוצין. ותימא כלומר ותאמר לאותו פלוני מה שצוה עליה בעלה ואמאי יוציא. דברים של קלון צוה עליה לחרפו לפיכך אין שומעין לו שמשיאה ש"ר עם שכניה ויוציאנה. רש"י במהדורא קמא.
שתהא ממלאה ונופצת הדירה דלכשתקבל שכבת זרע ממנו תתהפך עד שתהא פולטתו כדי שלא תתעבר. נופצת כמו ותער כדה ונפצת. עשרה כדים עשרה לאו דוקא. בשלמא לשמואל מ"ה מוציא דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה [לעיל ס"ד ע"א]. רש"י במהדורא קמא.
שמשיאה ש"ר [בשכינותיה שסבורות שכינותיה שהיא מונעת ברצונה ולא ברצון הבעל שמשיאתו ש"ר] שהרואה אותה אומר אין בעלה מניחה להשאיל ולא לשאול כלי משכניו כדי שלא ישאלו גם הם אותם שלו ונמצאת שגרמה לו ש"ר שאומרין עינו צרה בכליו. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
מתני'. דת יהודית דברים שאינם אסורין מן התורה אלא מנהג בנות ישראל הם לצניעותא בעלמא והיא עוברת על דעת המנהג. מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה דעל אלו בידו לגרשה לפי שמחטיאתו. ונודרת ואינה מקיימת נמי ממיתה את בניו דבעון נדרים בנים מתים כדאיתא בפרק במה מדליקין [שבת ל"ב ע"ב] ונפקא לן מקרא למה יקצוף האלהים על קוליך וחבל את מעשה ידיך מעשה ידיו אלו הבנים. ומאכילתו טבל לאו דוקא דה"ה אם מאכילתו חלב או חזיר והא דלא חשיב נמי זינתה ומשמשת עמו דהשתא נמי ספיא ליה איסור שהרי אסורה עליו משזנתה משום דההוא ודאי פשיטא משזנתה אבדה כתובתה הואיל ואסרה עצמה עליו ומוציאין אותה מתחתיו על כורחו ואין שומעין לו כל עיקר לקיימה. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל [רש"י] במהדורא קמא אי דידע דאינו מעושר נפרוש ולא ליכול וכל כמה דלא אכל לא אבדה כתובתה מנא ליה שטבל היא מאכילתו שתפסיד כתובתה. ע"כ.
פלוני כהן לאו דוקא כהן אלא אורחא דמלתא נקט שהכהן היה מתקן את הכרי ונוטל את הראוי לו. ואית ספרים דלא כתיב כהן בהו. רש"י במהדורא קמא.
לעצמה בפני עצמה שאין צריך לספר את חשבונה אלא סומך עליה. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא הוחזקה נדה בשכנותיה שיודעים יום וסתה וראוה לובשת בגדי נדותה והחזיקוה נדה בעלה לוקה עליה אף על פי שאמרה לבעלה טהורה אני וכגון שהתרו בו ולאו התראת ספק הוא דכיון שהוחזקה נדה בשכנותיה בודאי נדה חשבינן לה אף על גב דוסת עשוי להשתנות והכא נמי אם הוחזקה נדה ואמרה טהורה אני יוצאה בלא כתובה. ע"כ.
מנא ידע כי סמיך עלה דהא עליה רמיא מלתא כדנפקא לן בפרק במה מדליקין [שבת ל"ב ע"ב] דכתיב ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתיך. רש"י במהדורא קמא.
וידירנה באותו נדר שהיא רגילה לנדור בו במאי מתקן לה הא אינו יכול להפר נדר של עצמו ותדור בפניו אותו נדר שהיא רגילה בו וישמענו ויפר לה ביום שומעו אין אדם דר דזימנין דלאו אדעתיה להפר. ה"ג מאן דמתני אהא כ"ש אהא כלומר רבי יהודה קתני תקנתא דאינה קוצה לו חלה כ"ש דתני נמי תקנתא אנדרים דלא שכיחי כר"מ אבל ר"מ לית לה תקנתא אהא דאינה קוצה לו חלה דזימנין דמקרי ואכיל בלא הפרשה מגו דלאו עליה רמיא מלתא דחלה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף עב:</h2>
וז"ל רש"י במהדורא קמא קלתה סל שמנחת את פלכה בו ומניחתו על ראשה כשהיא פרועת ראש אפילו קלתה נמי לא משום צניעות דאי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים א"כ בחצר קפדת אפריעת ראש וסגי לה בקלתא בחצר קא אמרת לא הנחת וכו' שהרי כולן רגילות לצאת בחצר פרועות ראש. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא ודרך מבוי דמשום בני מבוי איכא משום פריעת ראש ואי קלתה בראשה שפיר דמי שהרי אינה שוה[ה] כלום ואין שערותיה נראין כל כך לבני מבוי בין הנסרים.
בטווה ורד כנגד פניה שטווה ומערבת את הפתיל בכפה על ירכה והחוט מתפשט ורד כנגד פנים התחתונים ורד כמו וירקעו דמתרגמין ורדידו כן לשון מורי מפי השמועה וי"א בטווה ורד כנגד פניה שטווה דבר צבוע אדום כורד כנגד פניה ממש כדי שיאדמו פניה ויאירו באדמימות החוט. רש"י במהדורא קמא.
ערביא ישמעאלית שדיתיה משום דבעיא לאשתעויי בהדיה ולארגולי ביה כדאמרינן עלם אייתי לי פלך נער הבא לי אותו פלך שנפל לי והיינו דקאמר לקמיה שכגון זה (ש)אמרו חכמים מדברת עם בני אדם על דברים בטלים טווה בשוק אמר בה כגון זו אמרו בה חכמים יוצאה בלא כתובה משום טווה בשוק. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא יולדיו של בעל והוא אביו שילדו מולדיו מה שבעל' מוליד והיינו [בניו] וה"ק רב יהודה לא תימא וכו' דהא בפני בני הבעל דומה כמי שמקללתו בפני בעל עצמו (ו)כגון דאמרה בפני בני הבעל ניכול אריא לסבא אבי אביך שהוא חמיה וסימנ' כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אלמא דחשב להו לבני יוסף כראובן ושמעון והכי נמי כיון שמקללת אבי הבעל בפני בנו כמאן דאמרה באפי בעל גופיה דמי והאי סימן לא נהירא לי. ע"כ.
במשמעת קולה על עסקי תשמיש ממאנת לילך לבית הטבילה ומסרבת בתשמיש עד שמרבה עליה רעים והקול נשמע וחרפה היא לו. ונשמע קולה בחצר אחרת שאינה יכולה לקבל זכר והיינו מום גמור. ונתני קולנית גבי מומין בסופא דמתני' הואיל ובמום מוקמת לה ולתני הכי כל מומין שפסולים בכהנים פוסלות בנשים והקולנית. רש"י במהדורא קמא.
וכן כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל אלא מתני' מחוורתא כדשנין מעיקרא במשמעת קולה על עסקי תשמיש דהאי לאו מום הוא ומתני' דמפרש לה לקולנית במום גבי מומין נשנית. ע"כ.
מתני'. המקדש את האשה כו' אינה מקודשת ואפילו גיטא לא בעיא ע"מ שאין עליה מומין תימה לי למה לי למתני נדרי' ומומין היא היא ורבי' אמר כנסה סתם אצטריכה ליה במומין דהא קמ"ל דאיכא איניש דקפיד אמומין בסתמא. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל. כתובה איצטריכא ליה דכולה מסכת' מיירי בכתובה. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדו"ק באלו נדרים אמרו שאינה מקודשת אם נמצאו לפי (שבעל) [שבשלהם] מגונה עליו וקפיד עליהו. ע"כ.
<h2>דף עג.</h2>
וז"ל רש"י במהדורא קמא לא תימא טעמא דרב משום דכיון דבעלה סתם ולא [התנה] הדר אחיל לתנאיה ולא קפיד אאשה נדרנית וגמר דעתיה דלהוו קדושין ושקלה כתובתה לכי נפקא בגיטא דודאי לא שקלא כתובה משום דלא אחיל תנאיה ולא מידי והא דמצריך לה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין גמורים ומיהו כיון דמעיקרא קפיד אנדרים ונמצאו עליה אבדה כתובתה ושמואל סבר דסתם כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל וזה שעל דעת קדושין הראשונים בעל ולא נתקיים התנאי אין חוששין לקדושיו ואפילו גט אינה צריכה וכ"ש כתובה דלא שקלה. ע"כ.
והא אפליגו בה חדא זימנא כו' כיון דאוקמתא לטעמיה דרב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא אפליגו בה חדא זימנא בפרק ב"ש ביבמות [ק"ט ע"ב]. יתומה קטנה שלא מיאנה בבעלה בקטנותה והגדילה אצלו ואחר כך נשאת לאחר רב אמר אין קדושי שני תופסין בה שהרי אשת איש גמורה היא דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום ומשהגדילה גמר ובעל לשם קדושין לקנותה בביאה גמורה ולאו אקדושי קטנות סמיך שהרי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לפיכך אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני דלא רמי איניש אדעתיה לבועלה לשם קדושין לאחר שגדלה אלא לשם קדושי קטנות הראשונים הוא בועל בעילת זנות דלית ליה לשמואל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הלכך תפסי בה קדושי שני ובעיא גט מיניה ואף על גב דמודה שמואל דאסורה לשני דמשנה שלימה היא דאין הבת ממאנת משהביאה שתי שערות גט מיהא בעיא דהא דאמור רבנן גדולה אינה ממאנת מדרבנן הוא ורב סבר מדאורייתא הוא משום דכי בעל [משתגדיל] לשם קדושין בעל. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף עג:</h2>
ובמהדורא קמא כתב [רש"י] וז"ל אדתני תרי בבי המקדש אשה ונמצאו עליה נדרים כנסה סתם ונמצא עליה נדרים ליתני בבא חד המקדש אשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת דהוה שמעינן רבותא דאף על גב דכנסה סתם דאיכא למימר אחיל תנאיה אפילו הכי אינה מקודשת וכל שכן היכא דלא כנסה כלל דאינה מקודשת דהתם ליכא למימר אחליה לתנאיה ולא צריך תו לאורויי המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ומדלא תני הכי שמע מינה דקדש על תנאי וכנסה סתם מקודשת וקשיא לשמואל. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל הכי נמי קאמר כלומר מימילא ודאי הכי מפרש מתניתין רישא בקדש על תנאי וכנסה סתם דאינה מקודשת וכנסה סתם דסיפא הכי [קאמר] קדשה סתם וכנסה סתם. ע"כ.
צריכה גט מדבריהם דכיון דקדשה סתם ולא אדכר תנאה אי אמרת תיפוק בלא גט אמרי אשת איש יוצאה בלא גט אבל לא שקלא כתובה דמקח טעות הוא לו כיון דנמצאו עליה נדרים ומיהו בקדשה על תנאי וכנסה סתם התם לא בעיא גיטא מדבריהם משום דמידע ידעי משום דלא אקיים תנאיה הוא דלא הוי קדושין. רש"י במהדורא קמא.
ספוקי מספקא ליה היכא דקדשה סתם וכנסה סתם אי מקודשת או לא כיון דלא גלי דעתיה. ממונא כתובה. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מחלוקת דרב ושמואל בטעות שתי נשים כגון שקדש רחל אתנאי וכנס לאה ויודע שהיא לאה אבל בזה הוה טעות בידו דסבור הוא שאין על לאה נדרים כמו שהתנה ברחל והרי נמצאו בה נדרים רב סבר כיון דלא אתני בלאה לאו אתנאה קמא דרחל סמיך דגלי דעתיה דאי אפשי באשה נדרנית אלא עמד ובעלה ללאה לשם קדושין גמורין בלא תנאי וצריכה לאה המינו גט דילמא לגבי דידה חביבה עליה ולא קפיד. ושמואל סבר כיון דאתני ברחל גלי אדעתיה דאי אפשי באשה נדרנית וכי כנסה ללאה סתם על תנאי הראשון של רחל כנסה והויא בעילתו בעילת זנות ולא בעיא גט והאי דנקט וכנסה סתם לאו דוקא דהכי נמי מצי למיתנא קדשה סתם דהא קדושין וכניסה דלאה הוו בסתם אפילו הכי אין צריכה גט דאמרינן גלי דעתיה ברחל ולא שינה דעתו בלאה והא דאמרינן לעיל אליבא דשמואל קדשה סתם וכנסה סתם כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא הא משנינן לה מדבריהם אבל בטעות אשה אחת כגון שקדש רחל על תנאי וכנסה סתם אפי' רב מודה דאינה צריכה גט דהכא ודאי כיון דחד גופה הוא כל שעתא דעתיה על תנאי' ובעילתו בעילת זנות היא דרבא לית ליה הא דאביי דאוקמה לעיל לטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והא מתני' דלעיל טעות אשה אחת דקתני כנסה סתם תצא שלא בכתובה וקא מותיבנא מינה לעיל אלמא איכא דסבירא ליה דטעות אשה אחת נמי צריכא גט ואף על גב דאנן הוא דאותביניה ולא רב איירי ביה. קושיא הוא לרבא דהא דברי הכל דקאמר סברא דידיה הוא ולא מדרב ושמואל שמעה שהרי לא היה בדורן אלמא קסבר ליכא מאן דאמ' בכה"ג דלאו דעתיה אתנאיה והכי פריך לרבא והא קא חזינן דכל בני מדרשא דאותבוה סלקא דעתייהו למימר דבעיא גט אלא הכי אמר רבא למילתיה מחלוקת באשה אחת כעין שתי נשים כגון קדשה עכשו על תנאי וגרשה מן האירוסין ואחר כך כנסה סתם דהיינו כעין שתי נשים דהוו להו כשני זוגין אחת בקדושין דהשתא ואחת בכניסה דלאחר זמן רב סבר צריכה גט דכאשה אחרת דמי והוה ליה לאדכורי תנאי בשעת כניסה הואיל ולאחר זמן הוא מדלא אדכר אחליה לתנאיה דמעיקרא וגמר ובעל לשם קדושין וצריכה גט לביאתו ושמואל סבר כיון דגוף אחד הוא אתנאיה קא סמיך דגלי דעתיה דאי אפשי באשה נדרנית ועל תנאי כן חזר וקדש וכנסה לאלתר אבל בטעות אשה אחת גרידתא שכנסה על ידי קדושין הראשונים לכ"ע לא הוה ליה לאדכורי כלל הואיל וקדושין וכניסתה באין בזמן אחד ובהא כ"ע מודו דדעתיה אתנאה ואינה צריכה גט וממתני' דלעיל הכי אותיבנא לעיל אי אמרת בשלמא כו' מתני' מתוקמא כעין שתים כרב אלא אי אמרת טעות כעין שתי נשים לא בעיא גיטא כשמואל מתניתין במאי מתוקמא דקתני דבעיא גיטא והכי אותבינן ממתני' מאי לאו קדשה על תנאי וגרשה וכנסה סתם דבלאו גרשה ליכא למאן דאמר והיכא דגרשה מיהא קתני כתובה לא בעיא הא גיטא בעיא ותריצנא בקדשה סתם וכנסה סתם. עכ"ל רש"י במהדורא קמא.
עוד כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל ומ[ו]רי קבל אשה אחת כעין שתי נשים כגון קדש רחל עצמה על תנאי ואחר כך היה דעתו לכנוס גם לאה והכניסו לו רחל עצמה בלי ידיעתו וכסבור שהיא לאה וכנסה רב סבר כיון דאיהו ללאה איכוון לאו דעתיה אתנאה וצריכה גט ולא נהירא לי' דכיון דלא נתכוון לכנוס רחל ליכא למאן דאמר דצריכה גט דקדושין שלא מדעת לא אשכחן דתפסי כלל ועוד לישנא דכעין שתי נשים לא משתמע בכה"ג וכולה מלתא קבל ואמר כענין זה אמר רבה מחלוקת בטעות שתי נשים כגון קדש רחל על תנאי והכניסו לו לאה בלא ידיעתו וכנסה רב סבר כיון דלא אתני בה בלאה הך בעילה קדושין הוא וצריכה לאה המינו גט ושמואל סבר איהו מיהא לרחל איכוון ודעתיה אתנאה אבל בטעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה גט. והא מתני' כו' בטעות אשה אחת כעין שתי נשים פירשתי ללשון שקבל רבי'. עכ"ל רש"י במהדורא קמא.
ובפחות משוה פרוטה והוא נתכוון לקדשה במלוה אף על פי ששילח החתן סבלונות בתוך האירוסין דאיכא למימר לשם קדושין שדרינהו לא אמרינן הכי ואינה מקודשת ואם בעלו קנו משמע לאלתר סמוך לקדושין ואף על גב דבקטן שקדש ליכא למימר בעל לאלתר דהא אין בעילתו קונה עד שיגדיל איכא לאוקומי בקטן שהוא בן תשע שנים שביאתו ביאה אבל לקדש בכסף ובשטר אין לו יד וקתני קנו דלשם קדושין בעיל ולא אמרינן אקדושי קמא סמיך והא הכא דטעות אשה אחת גרידתא הוא דבעל לאלתר משמע דהוו להו קדושין וכניסה בזמן אחד ולא גרשה בינתיים וקס"ד דבטעות נדרים עסקינן שהתנה עמה על מנת שאין עליה נדרים והטעתו שהיו עליה נדרים וכן למומין ולכל תנאי שיתנה דהיינו קדשה על תנאי כולהו וכנסה סתם וקאמר תנא קמא אם בעלו קנו אלמא איכא למאן דאמר הכא לשם קדושין בעל ולאו אתנאיה קמא קא מכוין משום דאסיק אדעתיה דילמא לא מקיים האי תנאיה והויא בעילתו בעילת זנות הלכך גמר ובעל לשם קדושין וצריכה גט ואיך אמרת דברי הכל באשה אחת גרידתא אינה צריכה גט. לא טעות פחות משוה פרוטה ובהא פליגי כדמפרש לקמיה מר סבר אדם יודע כו' ולאו היינו קדשה על תנאי אבל בטעות תנאי כגון טעות נדרים דהויא קדשה על תנאי כולהו מודו דדעתיה אתנאה דסבר כיון דמנסבא ליה לית עלה נדרים הלכך לא תפסי בה קדושין וכי משתכחי עלה לא בעי גיטא ורבי שמעון סבר אין אדם יודע כו' והוי כטעות נדרים דאקדושי קמא בעיל. עכ"ל רש"י במהדורא קמא.
איתיביה הריני בועליך על מנת שירצה כו' אע"פ שלא רצה האב מקודשת דלשם קדושין גמורין בעל ולאו אתנאה קמא סמך והא הכא דטעות אשה אחת וכו' שאין כאן קדושין אלא בבעילה והרי הקדושין וכניסה באין כאחד דכניסה גופה הן הן הקדושין ואפ"ה קאמר ת"ק דלשם קדושין בעל ולאו אתנאיה סמך ובעיא גט דטעות אשה אחת (הן) [הוי] הכא קדשה על תנאי וכנסה סתם שהרי קדושין וכניסה אחת הן לעולם דעתיה אתנאה והתם נמי בהא פליגי ת"ק סבר ע"מ שירצה אבא מסתמא משמע ע"מ שישתוק דנראה כמי שירצה והא שתיק ליה ואיקיים תנאיה דה"ק אע"פ שלא רצה האב דלא אמר רוצה אני אלא שתק מקודשת ור"ש סבר ע"מ שירצה אבא משמע עד דאמר בעינא הלכך אי אמר בעינא מקודשת ואי לא דשתיק לא מקיים תנאיה אבל היכא דלא שתיק ואמר בהדיא לא בעינא דברי הכל אינה מקודשת ואתנאיה סמיך והא לא אקיים. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל מודים חכמים לר' אליעזר ביבמות בפרק ב"ש (ק"ח ע"ב) [תנן] המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם דכיון דגדולה היא חזרתה גמורה ואיתא במצות יבום כאשת איש דעלמא ורבי אלעזר אוסר דהואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור משום גרושת אחיו נאסרה עליו עולמית ותניא בגמרא מודים חכמים לר' אליעזר בקטנה שהשיאה אביה דהוו נשואין גמורין ואינה יכולה למאן בהם ונתגרשה דפקע רשות אב מינה משהשיאה והרי היא כיתומה אע"פ שאביה קיים יכולה למאן כיתומה ואם החזירה (ארוס) אסורה משום גרושת אחיו שהרי גרושיה [גרושין] גמורין דמכי יודעת לשמור את גיטה יכולה לקבל גיטה ואין חזרתה חזרה גמורה משום דיכולה למאן. ע"כ.
<h2>דף עד.</h2>
וז"ל רש"י במהדורא קמא משום רבי אליעזר אמרו כו' דגזר הא משום יתומה בחיי האב והא הכא דטעות אשה אחת גרידתא הוא דטעות קדושי קטנה הוי כמאן דקדיש על תנאי ובעל סתם דכי היכי דקדושי תנאי לא הוו קדושין גמורין קדושי קטנה נמי אינם כלום וכיון שהגיע אותו זמן שהיא ראויה לקדש דהיינו לאחר שגדלה אמרינן לשם קדושין גמורין בעל והיינו קדש עכשו ובעל לאלתר דעד אותה שעה שגדלה עמדה אצלו בקדושי קטנה וכיון שגדלה אצלו שעה אחת אמרינן שנתן דעתו לבעול לשם קדושין דעד השתא הוו להו קדושי אריכי ומתייבמת אלמא כל היכא דקדיש אי נמי מעיקרא [לא הוו] קדושין יהיב דעתיה לאהדורי ולקדושי קדושין גמורין כל היכא דמצי ואת אמרת דבאשה אחת גרידתא דלא בעיא גט כדפרכינן ומשני התם היינו טעמא משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום הלכך מיהדר אקדושי מעליא אבל היכא דקדיש על תנאי כסבור הוא שהיא יכולה לקיים תנאו ולא יהיב דעתיה אלא אהנהו קדושין קמאי הלכך אמר רבא דלא בעיא גט ואי הוה מותיב ליה נמי מההיא דלעיל קטנה שלא מיאנה וכו'. דבההיא פליגא בהדיא רב ושמואל אי הוה הדר בעל לשם קדושין או אקמאי סמיך הוה משני ליה נמי טעמא דרב דאדם יודע כו' אפ"ה תימה לי אמאי לא אותבה. ע"כ.
אתמר נמי כרבה דקאמר דבטעות אשה אחת גרידתא דברי הכל אינה צריכה גט דדעתיה אתנאה. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדו"ק כתב [רש"י] וז"ל בין שנתכוון הוא לחליצה כשרה שתתן לך מאתים זוז ולא נתנה לו. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא [אלמא כיון דעבד מעשה] כיון דחלץ סתם אחליה לתנאיה למאתים זוז וחלץ לשם חליצה גמורה הכא נמי אחליה לתנאיה דנדרים ובעל לשם קדושין. ע"כ.
תנאה דאפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם כמו שנעשה אותו תנאי דבני גד ובני ראובן על ידי שליח שהרי משה צוה ליהושע ולנשיאי העדה אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם ונתתם אלמא אותו תנאי על ידי שליח נעשה והכי נמי בעי' כולהו תנאי דעלמא דלהוו הכי דאפשר למעבד להו ע"י שליח שאם אמר לשלוחו צא וחלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז לא אמר כלום שאינו יכול לעשותו על ידי שליח הלכך כשרה ולא משום [דאחיל] תנאה. והא ליכא למימר דבעינן דלהוו כולהו תנאים על ידי שליח כי התם אבל באפשר בעלמא לא איכפת לן דהא לא עדיף ההיא דהוי שליח ממש מההוא דאי בעי אפשר ביד שליח והשתא מיהא ביד בעלה עצמו הוא ומ"ר קבל תנאי דאפשר לקיומיה דכי היכי דאתני משה הכי נמי מצי מתני יהושע ובני גד ובני ראובן נמי אי הוו משדרי שלוחייהו לארץ ישראל הוה מקיים תנאיהו ולא נהירא לי. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא דאיתקוש הוויות להדדי והלכה והיתה לאיש אחר וכיון דרוב הוויות אפשר לקיומינהו ע"י שליח כגון בכסף ובשטר ביאה נמי כדאפשר לקיומיה ע"י שליח דמיא ואף ע"ג דאתקוש יציאה להויה חליצה לאו יציאה מקרי [קרינן] לה ולא דיינינן לה כדאפשר לקיומיה ע"י שליח כהויה. קדושי מלוה לא הוו קדושי דמלוה להוצאה נתנה ולא הויא בעין ההוא שעתא ומעות מתנה בעלמא נינהו. צריכה הימנו גט גרסינן אמר ר' אמי המקדש בפחות משוה פרוטה כו' בהא הוא דלא טעי וגמר ובעל לשם קדושין אבל בהנך דאמרת כגון מלוה ועל תנאי ודאי פליגנא עלך דודאי טעי איניש דסבר קדושי מעליא נינהו ובעל על דעת קדושין הראשונים ולא בעיא גט. ע"כ.
לאפוקי מהאי תנא דקתני נתקדשה בטעות ובעל והרי בנה מורכב על כתיפ' ממאנת ויוצאה בלא גט והיא מיעוטא ממאנת לאו דוקא מיאון אלא דהולכת בלא גט. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף עד:</h2>
כתב רש"י במהדורא קמא עוקר הנדר מעיקרו דכשהוא מתירו אומר לה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומר[ת] לו לא ונמצא שם פתח ולא היה הנדר בעולם.
לא קשיא הא וכו' הא דקתני אצל חכם והתירה אינה מקודשת דר' אלעזר דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הלכך מעיקרא כי אתני בהדה גמר בדעתיה אפי' אם תמצא פתח לנדרה לא ניחא ליה משום דלא בעי דתיזל קמי ב"ד ואידך מתניתין רבי מאיר היא דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
המוציא את אשתו משום נדר או משום ש"ר לא יחזיר אף על גב שנמצא שהתיר החכם את הנדר ולא היה עליה ש"ר שאם אתה אומר יחזיר שמא תנשא לאחר ונמצאו דברים של ש"ר בדאין ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפי' נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים לפיכך אומר' לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום נדר אפילו התירו חכם לא יחזיר שאם נשאת לאחר שוב אין יכול לבטל את הגט דמעיקרא הוי ליה למידק. כל נדר שידעו בו רבים שנדרה ברבים לא יחזיר כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בנדרים לעשות נדר ברבים שאין לו הפרה כ"ש. ושלא ידעו בו רבים דיש לו הפרה יחזיר ולא חיישינן דמקלקלה דכי מנסבא לאחר מימר אמר אילו הייתי יודע שלא היו עליה נדרים לא הייתי מגרשה ונמצאו בניה ממזרים דאמרינן מאן ידע בנדריה בלא נדר גרשת אותה. רש"י במהדורא קמא.
כל נדר שצריך חקירת חכם כגון אותם שאין בהם ענוי נפש שאין הבעל מפר לא יחזיר שאם אתה אומר יחזיר כשתנשא לאחר יאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר נדר כזה איני מגרשה נמצא הגט בטל ובניה ממזרים לפי' אומרים לו אפילו חכם מתירה אינה חוזרת לך. ושאינו צריך חקירת חכם אלא הוא עצמו יכול להפר יחזיר דכשתנשא לאחר אינו יכול לקלקלה דאמרינן ליה אי משום נדר אתה מוציאה היה לך להתיר נדרה לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך שהצריך חקירת חכם היה יכול להחזיר לפי שאינו יכול לקלקל ולומר אלו הייתי יודע שיכול חכם להתירו לא הייתי מגרשך שאפילו הוא יודע כן היה מגרשה שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אלא למה אמרו נדר(ים) הצריך חקירת חכם לא יחזיר מפני זה שאינו צריך שיכול לקלקלה כו'. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף עה.</h2>
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא באשה חשובה עסקינן דאפילו תימא דאדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד להתיר נדרה אפילו הכי אינה מקודשת ולא בעיא גיטא דכי קדש תחלה על מנת שאין עליה נדרים גמר בדעתו שאם אין חפץ לקיימה מפני נדרים שעליה אפילו תמצא להם התר לא יהו קדושין חלין כלל כדי שלא תצטרך גט ממנו ויאסר בקרובותיה [של] אשה חשובה כזו הלכך כי הלכה אצל חכם נמי והתירה לא הוו קדושין. ע"כ.
דשומשמנא גברא כורסיה בי חראתה רמי לה אפילו בעלה קטן כנמלה זו ניחא לה לפי שמכבדין אותה להושיבה בכסא בנות חורין שיש להם בעל דאינה חוששת אלא שיצא עליה שם אישות. דנפסא גברא אומנות מאוס[ה] שבעלה מנפץ צמר [תקרייה בסיפי בבא ותיתיב] שמתכבדת ומתגדלת המינו לקרותו על משקוף הבית וישב עמה. (תקרייה בסיפי בבא ותיתיב.) דקלסא גברא אפילו יש בו שמץ פסול ניחא לה בכל דהו ולא בעיא מיניה אפילו טלפחי אף על פי שהן קלין מכל מיני קטניות קלסא דופי משפחה מלשון [יחזקאל כ"ב] וקלסה בכל הארצות. רש"י במהדורא קמא.
הוסיפו עליהם על מומין שבנשים וקולנית דתניא לעיל גבי מומין שמשמשת בחצר זו ונשמע קולה בחצר אחרת אהכי לא חשיב לה בתוספת שהוסיפו עליהן משום דההיא לא שייכא כלל גבי כהנים וכן נמי ההיא דלקמן דבין דדי אשה טפח מום הוא לא תני לה הכא משום דלא שייכא בכהנים דנתני הוסיפו. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא החולה והמזוהם והזקן פוסלין בבכור בהמה ולא ידענא מכמה קרי ליה זקן דגבי אדם קי"ל [חולין כ"ד ע"ב] עד דמרתת. בין עוברין בין שעתידין לעבור פוסלין בכהנים אם ישנן עליו בשעת עבודה אלמא זיעה בכהנים פסולה דזיעה היינו נמי מזוהם. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא כאן בזיעה עוברת זיעה שפוסקת והולכת לה תדיר לא פסלי בכהנים הואיל ופסקה מעליו בשעת עבודה אבל באשה הואיל ורגילה בזיעה הוי מום אף על פי שעוברת תדיר והא דקתני מומין אלו אפילו שעוברין פוסלין באדם בזיעה שאינה עוברת מעליו אף בשעת עבודה וקמ"ל דאף על גב דעתידה לעבור פוסלין בכהנים דזיעה שאינה עוברת קרי לה(ו) מומין עוברין ויודעין אנו על פי בקיאין שעתידה לעבור. ע"כ.
זיעה אמזוהם קא רמית זיעה מום בעלמא הוא ואפשר לכהן בשעת עבודה דטביל במקוה דחמרא ומעברא ואהכי לא פסלה בכהנים ובאשה מיהא הוי מום דלא אפשר לה בהכי שהרי תדירה היא אצל בעלה וצריכה לטבול כמה פעמים ביום בכל שעה שמזעת אבל מזוהם זה שריחו רע ובשרו מסרחת אין לו תקנה. אית ספרים דכתיב בהו בקיוהא דחמרא ומדחי ביין קהה ורוחץ עצמו ממנה. קיוהא אנגרו"ר בלעז. ריח הפה נמי כו' כולה מלתא מתריץ ומסיק אמאי בכהנים לא פסלי ובאשה הוי מום. רש"י במהדורא קמא.
ראה ונפייס הוא דהואיל ובמקום גלוי עומדת סביר וקביל הוא. צלקת לאחר שחיית המכה ניכר רושם סדיקות סדק המכה ודבר גנאי הוא צלקת כמו דצלקיה מצלק [חולין קכ"ד ע"א] לשון סדק. כי קולך ערב אלמא דרכה להיות לה קול ערב. וכמה דרך אשה להיות בין דדיה. ולציון יאמר איש ואיש וגו' מקרא זה נאמר על לעתיד לבא שהקב"ה נתן עיניו בכל משפחה ומשפחה שבישראל הנולדים בין האומות באיזו אומה נולד כל אחד ואחד דכתיב באותו מזמור ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה וכתיב אזכיר רהב ובבל ליודעי הנה פלשת וצור כו' ולציון יאמר איש זהו איש יולד שם והוא הנולד בה יהיה חשוב שבהם ובזכותו יכוננה הקב"ה שהוא עליון ור' מיאשה דריש להאי איש ואיש אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה אפילו לא נולד בה בזכותם יכוננה הקב"ה שהוא עליון. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
עדיף כתרי מינן בחריפות ובתלמוד. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
כי סליק להתם לארץ ישראל לא הוה ידע מעיקרא מאי קאמרי רבנן משום דחמיר ליה תלמוד בבלי וקא בעי בעיי דכדי כדאמרינן על דא אפקוה לר' ירמיה מבי מדרשא משום דבעא רגלו אחד בתוך חמשים ורגלו אחד חוץ מחמשים מהו גבי נפול הנמצא בבבא בתרא [כ"ג ע"ב]. קרי לן בבלאי טפשאי וחבריא דבני ארץ ישראל לא קרו לן בבלאי טפשאי כר' ירמיה דהוה מהכא מבבל אלמא דאיהו עדיף מינייהו וחשיב כתרי. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף עה:</h2>
אבל במומין שבגלוי כו' דהא ראה ונתפייס ור"מ לא שני ליה בין שבסתר בין שבגלוי אם היו בה קודם אירוסין מקח טעות הוא. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא [בעל מהימן] בעל נאמן דעד שלא נתארסה הוממה ולא אמרינן העמד הגוף על חזקתו ולא היו בה קודם אירוסין אלא אוקים ממונא אחזקת מאריה אמרינן ולא יהיב בעל כתובה כר' יהושע דאמר בפ"ק לא מפיה אנו חיין וטעמא משום דלית ליה חזקת הגוף אלא חזקת ממון. אב מהימן משום דאמרינן העמד הגוף על חזקתו ולא היה בה קודם שנתארסה ונוטלת כתובתה דבתר חזקת ממון לא אזלינן כר"ג דאמר דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי וטעמא משום דאזיל בתר חזקת הגוף וקודם אירוסין היתה בתולה. ע"כ.
כתב רש"י במהדורא קמא אם בהרת קודם לשער לבן כו' שכך כתוב בפרשה וגזרת הכתוב היא דכתיב וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן שנתלבן השער מתוך הבהרת דהיינו בהרת קודם לשער הלבן וטמאו הכהן. ע"כ.
אבל רש"י כתב במהדורא קמא וז"ל [רבא אמר רישא כאן וכו'] רבא מהדר לאוקמא כולה כרבן גמליאל דאוקימנא כותיה בפ"ק והכי קאמר לעולם חזקת הגוף עדיף ורישא משום הכי בעל מהימן ולא אזלינן בתר חזקת הגוף דאיכא מלתא אחריתי דמרע לה לחזקת הגוף דאיכא למימר כאן נמצאו בבית האב והולכין במקום מציאתם לומר כאן היו עד שלא נתארסה והיה מקחו מקח טעות כדברי הבעל ולא יהיב כתובתה וסיפא אב מהימן כי לא מייתי בעל ראיה משום דכאן נמצאו עכשו בבית הבעל וכאן היו משנכנסה ברשותו לאחר שנתארסה לו ונסתחפה שדהו כדברי האב וה"נ סיפא לא איצטריך לתרוצי דהא מתוקמא שפיר כרבן גמליאל וטעמא משום העמד הגוף על חזקתו אלא תנא סיפא אטו רישא. משתתארס לא אם יש לו עדים שראו בה מומין הללו משנתארסה בעודה בבית אביה לא מהימן בעל ויהיב כתובה משום דאמרינן העמד הגוף על חזקתו ולא היו בה עד שלא נתארסה ואמאי ליתרע נמי האי חזקה משום כאן נמצאו וכאן היו עד שלא נתארסה והיה מקחו מקח טעות ולא ליהב כתובה. [משנתארסה משום דאיכא למימר וכו'] אע"ג דאמינא גבי עודה בבית אביה דכאן נמצאו מרע לה לחזקת הגוף הכא לא מרעא גבי נכנסה לרשות הבעל דמשום דמשנתארסה הם מעידין שראו בה מומין הללו בבית אביה והא לא מהני מידי דאפי' תימא דכאן היו קודם אירוסין לא היה מקחו מקח טעות דאיכא למימר בעודה ארוסה בדקה קודם כניסתה לחופה דחזקה דאין אדם שותה בכוס כלומר לא היה כונסה בלא בדיקה ומצא וראה ונפייס לפיכך אין הבעל נאמן ונותן כתובה. אי הכי כי מייתי ראיה דעד שלא תתארס היו אמאי מקחו מקח טעות ולא שקלא כתובה הא ראה ונפייס קודם שנכנסה וחזקה אין אדם שותה כו' הכא נמי אין אדם מתפייס במומין ואכתי משנתארסה אמאי לא לימא כאן ונמצאו וכאן היו ושוב לא נתפייס. אלא משנתארסה משום דאיכא תרי חזקי דלא היו בה מומין עד שלא נתארסה חדא בדידיה וחדא בדידה חדא בדידה העמד הגוף על חזקתו ולא היו בה מומין וכי אמרת כאן נמצאו וכאן היו לא איתרע ליה חזקת הגוף דאיכא חזקה אחריתי בהדה לגבות כתובה דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וראה ונתפייס. [מאי אמרת] חזקה אין אדם מתפייס במומין והויא חדא חזקה במקום תרי חזקי חזקת הגוף וחזקת אין אדם שותה בכוס כו' ואע"ג דכאן נמצאו וכאן היו מרע לה לחזקת הגוף דכמאן דליתא דמיא כדמתרץ רבא לעיל רישא דמתניתין דלא חיישינן כלל לחזקת הגוף הואיל ואיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו שאני הכא דלא מתרע לה לגמרי שהרי חזקה שאין אדם שותה עומדת עם חזקת הגוף כנגד כאן נמצאו וכאן היו והוו להו תרי חזקי במעיקרא לגביית כתובה וחזקה אין אדם מתפייס במומין יחידאה היא דהעמד ממון על חזקתו ליכא למימר דהא כל היכא דאיכא חזקה לגופה וחזקה לממונא אזיל רבן גמליאל בתר חזקה דגופה ומתניתין אוקי רבא כרבן גמליאל. כאן נמצאו וכאן היו לאו חזקה היא דתיקו' [ב]הדי חזקה דאין אדם מתפייס במומין דהאי סברא בעלמא לפי ההווה דהואיל וכאן נמצאו הדברים מוכיחין דכאן היו. ע"כ.
<h2>דף עו.</h2>
וז"ל רש"י במהדורא קמא רב אשי אמר לעולם כולה רבן גמליאל ורישא דעודה בבית אביה היינו טעמא דאי לא מייתי אב ראיה בעל מהימן ולא אזלינן בתר חזקת הגוף משום דבנערה עסקינן ועודה בבית אביה והרי כל שבח נעוריה לו כל זמן שלא נשאת וכי תבעה כתובתה מבעל לצורך אב תבעה והכי קא אמרה ליה מנה לאבא בידך הלכך לא מהני חזקת הגוף לטענה מחמת אחרים דלא מהני חזקת הגוף אלא לה כגון שבאה מחמת עצמה. סיפא דנכנסה לרשות הבעל ואין לאביה רשות בה משנשאת ומנה לי בידך קאמרה לבעלה הלכך סיפא אי לא מייתי בעל ראיה אב מהימן דלא היו עד שלא תתארס משום העמד הגוף על חזקתו וכן אם משתתארס הביא הבעל ראיה שהיו בה מומין בבית אביה דאמרינן דלא הוו בה קודם שתתארס משום דאזלינן בתר חזקה דגופה. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא מודה ר"מ גרידתא גרסינן וה"פ אף על גב דאמר רבי מאיר נכנסה לרשות הבעל יביא ראיה מודה הוא במומין הראויין וכו' במומין שאינם חדשים כל כך ונראין שהביאתן עמה משהיתה באירוסין בבית אביה אף על פי שנכנסה לרשות הבעל על האב (צריך) להביא ראיה שלא היו בה עד שלא תתארס ואי לא מייתי האב ראיה בעל מהימן ולא אמרינן העמד הגוף על חזקתו ואמאי לא אזיל הכא נמי ר' מאיר בתר חזקת הגוף הא מנה לי בידך הוא דהא נכנסה לרשות הבעל ושוב אין לאביה רשות בה. ביתרת יתר אצבע או אבר א' דודאי עד שלא תתארס היו בה וליכא למימר חזקת הגוף הלכך על האב להביא ראיה דראה ונתפייס כדמפרש לקמיה ואי לא מייתי בעל מהימן דלא נתפייס והיה מקחו מקח טעות. ע"כ.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ומשך בעל החמור את הפרה וכיון שזכה זה בפרה נקנה החמור לבעל הפרה בכל מקום שהוא ונתחייב בחליפיו בחמור כדאמרינן [קידושין כ"ח ע"א] כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו אבל עכשו שמת החמור קודם שמשך בו בעל הפרה ואין ידוע אם בשעת משיכת הפרה היה החמור קיים שיזכה בו מיד ויתחייב בו הלה באונסיו או קודם משיכת הפרה מת ולא זכה בו בעל הפרה וחברו משלם וקמ"ל רב יהודה דאף ע"ג דבעל הפרה מוציא מחברו אין עליו להביא ראיה אלא בעל החמור דמש[ת]כח ריעותא בממוניה הוא מביא ראיה אף על גב דהכא לאו מוציא [מחברו] הוא דהכי ס"ל כל שאירע לו ספק [בשלו] כגון [זה] שאינו ידוע אם [היה] חמורו קיים במשיכת הפרה אם לאו אין הראיה על המוציא אלא על שכנגדו דהכי פסקינן ליה דינא ממתניתין דכלה דקאמר ותנא תונא כלה וממון המוטל בספק חולקין לית ליה לרב יהודה כסומכוס [ב"ק מ"ו ע"א] הלכך אי לא מייתי ראיה משלם. ותמיה לי דהא תנן [בהשואל] (ב"מ ק' ע"א) המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו (תנן בהשואל) ותנא תונא כלה כי האי (דמומין) קתני מתניתין גבי כלה [דמומין]. הי כלה קתני הכי אי ברישא דהיינו כלה בבית אביה אי בסיפא בנכנסה לרשות הבעל אי נימא כלה בבית אביה דהתם נמי איתילידא מומא בכלה דקיימא ברשותיה ואין ידוע אם קודם אירוסין או לאחר אירוסין אב מייתי ראיה ומפיק כתובה מהאי ומוקים מעכב פרתו של זה כלה בבית חמיה סיפא דבעל מייתי ראיה ומוקים לכתובה התם בעל [החמור] מייתי ראיה ומוקים חזקה בידיה שאף ע"פ שיש לו לבעל החמור חזקה בידו להעמיד החמור על חזקתו וחי היה בשעת משיכה הפרה אפילו הכי מצריכינן ליה לאתויי ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה וראיה זו לא מרע לה לחזקת הגוף של חמור אלא מעמידה אמר רב נחמן בר יצחק לעולם כלה בבית אביה ולקדושין רישא דמתניתין סייעתיה דמטיל הבאת ראיה על האב אף על פי שחזקת הגוף אצלו וכר' אלעזר דאמר ר' יהושע היא ובסיפא נמי פליג להטיל ראיה על האב אף על פי שלא נולד ספק ברשותו ודקא קשיא לך הא לא דמי דהתם האב מייתי ראיה ומפיק והכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים הכא נמי אב מייתי ראיה לאוקומי בידיה קדושין דבתו דקביל איהו מבעל דהא בעל קא תבעינהו דקאמר שמקחו מקח טעות והדרי קדושין. ע"כ.
<h2>דף עו:</h2>
וז"ל רש"י במהדורא קמא לא תימא דלא מצריכינן ליה לאב דליתי ראיה לאוקומי בידיה קדושין אלא למ"ד בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ה ע"א] במארס את הבתולה ומתה האב חייב להחזיר את הקדושין לבעל לפי שלא נתנו קדושין לטיבועין אלא צריך שיהו עומדין בעין כדי שיתחזרו לו אם לא נשאת לו ומשום הכי צריך כאן האב להביא ראיה ולהעמידם בידו דאי לא מייתי ראיה יחזרו הקדושין אצל הבעל התובען שהרי לאו לטיבועין נתנו דאפילו לרבי יהודה הנשיא דאמר התם לטיבועין נתנו ואינם חוזרין אצל הבעל ואיכא למימר הכא אליביה דמשום דאוקמי' קדושין בידיה לא בעי אב לאתויי ראיה דממילא בידיה קיימי ובעל לא מצי מפיק להו מיניה אפילו הכי צריך לאתויי ראיה ומוקים דכי אמר רבי יהודה [הנשיא] לטיבועין הני מילי בקדושין ודאי דבעל נמי גמר ויהיב ליה אבל הכא לדבריו קדושי טעות נינהו והרי הן כפקדון אצל האב לפיכך יביא ראיה האב דקדושין גמורין הוו. ע"כ.
בעובי בית הכוסות מקום שהוא מתכפל ושם הוא עב מצד אחד שלא נקבתו מצד זה לצד זה ולא יצתה לחוץ כשרה ואהכי נקט עובי בית הכוסות דאלו במקום שהוא דק וקליש אין לחלק בין מצד אחד לשני צדדין שהרי בתחיבת מחט כל שהוא נוקב משני צדדין ויצתה לחוץ. נמצא על המחט שמשני צדדים קורט דם בידוע שמחיים נקבה בעוד שהיא מלאה דם. בידוע שלאחר שחיטה דמונחת היתה בתוך בית הכוסות ובשמוש יד הטבח דחקה [ו]נקבה משני צדדין לאחר שחיטה וכשרה. הגליד יבשה המכה קרושטיי"ר בלעז בידוע שהיא ג' ימים קודם שחיטה והקונה אותה בתוך שלשה ימים מקח טעות הוא כ"ש המוציא מחברו עליו הראיה דאף על גב דלא הגליד אין לומר לאחר שחיטה הוא דאפילו הוא קודם שחיטה כמה ימים פעמים שאינה מגלדת מתוך שעומדת במקום לח ומתלחלח המכה לפיכך בעל הבהמה הבא להוציא מחברו את המעות יביא ראיה דלאחר שחיטה היא שהרי נולד ספק בשלו. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ואי יהיב טבח דמי בעי טבחא לאתויי ראיה ומפיק זוזי ואמאי בעל הבהמה לייתי ראיה ומוקים זוזי כדקאמר לגבי מחליף. בדלא יהיב טבחא דמי והבהמה כבר ברשותו ואהכי בעי בעל בהמה לאתויי ראיה ומפיק דמי ובטבח ליכא למימר לייתי ראיה ונוקים זוזי דהאי לא אוקומי הוא ודידיה קא תפיס ומוחזק ועומד מעולם. ע"כ.
<h2>דף עז.</h2>
דקביע ליה זמן לאותו חולי מתי הוא בא ומסתתרת באותה שעה ואין אדם מרגיש בה והוה ליה מומין שבסתר כמומין שבגלוי דמי דאי אפשר שלא נודע הדבר [וסבר] וקביל. רש"י במהדורא קמא.
המקמץ צואת כלבים לא אתפרש מה צורך [בה] אבל בארץ אשכנז ראה רבי ששורין בהן את הבגדים לפני כבוסם יום או יומים ומסריח למרחוק. בורסי מעבד עורות. מפני שממקתו (ו)שתשמיש קשה למוכה שחין ומכלה את בשרו כמו [זכריה י"ד] המק בשרו. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
לא פסיק פומיה מכוליה פירקין בלשון כבוד אנח סימני' כלומר דאיהו ריח הפה קאמר. רש"י במהדורא קמא.
תקשי לך מתני' דקתני כו' אלמא לאו חדא מלתא נינהו. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
בשלמא מתני' לא קשיא לבריתא דודאי תרויהו לשון בורסי הן אלא מקמץ זה בורסי גדול שיש לו עורות הרבה והדר איצטריך למתני בורסי סתם דהוי בורסי קטן שאין לו אלא עור אחד או שנים לעבד אלא לרב יהודה קשיא בריתא. רש"י במהדורא קמא.
אכסוהו שערי האכילוהו שעורים כבהמה שאין ממש בדבריו לשון הכוסס חטים כ"ש [ל"א אבסוהו] לשון אבוס. רש"י במהדורא קמא.
אין מעשין מכריחין את האדם להוציא את אשתו משום איני זן ואיני מפרנס אלא אם כן פסולה לו. ותמיה לן הא אין מעשין סתם קאמר דמשמע דאפילו משום מומין אין כופין אותו להוציא ומתניתין קתני דכופין לכך נראה לומר דה"ג מעשין לפסולות מכריחין את האדם להוציא אשתו פסולה ואצטריך לאורויי הכי משום דבעי למתני אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אף על פי שפסולה היא אצלו דאסור לקיימה כדנפקא לן ראיה לדבר בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ד ע"א] אף על פי כן אין כופין אותו להוציא אלא מדעתו דלא כייפינן אפריה ורביה להוציא אלא כופין אותו לישא אשה אחרת שיבנה ממנה דשמא מן הראשונה לא זכה להבנות דרבנן קתני לא מורה לן תנא דמתני' למכפייה אלא מדרבנן משום מומין וכ"ש דמשום פסולות. רש"י במהדורא קמא.
הא בשוטי דבעלי מומין כופין אותו להוציא אבל נשא אשה כו' לא כייפינן ליה [אלא] בדברים הלכך לא קתני לה בהדי כפיית מומין דלא דמי כפייתם אהדדי ובדברים מי הוי כפייה והא כתיב בדברים לא יוסר עבד הא והא בשוטי ואהכי לא תני לה במתני' דלא דמו אהדדי דגבי בעלי מומין כי אמרה דיירינא בהדיה [וכו'.] בסהדי שאינה משמשת עמו אבל נשא אשה ושהה עשר שנים וכו' אי אמרה דיירינא בהדיה בסהדי כל שכן דלא שבקינן לה אלא אם כן נושא אחרת שהרי מתבטל עכשו לגמרי מתשמיש. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף עז:</h2>
ויתיקין חלשים ובנמוקי מורי כתיב (ה)ויתקין. בעלי ראתן חלשים יותר מדאי ויש להם שרץ במוחן. מאי סימניה דבעלי ראתן דייבי נחיריה לחה יוצאה מנחיריו תדיר. ורמו דידבי עלויה זבובין מתגרין בו. גירדא דאשפא מה שגוררין מן העור כשמעבדין אותו. אריחא חצי לבנה דכיון דכותליה עבין לא שליט בה זיקא. נטל [ליה] ג' מאה כסי מהני מים שנשלקו בהם (ב)כל אלו. ושדי ארישיה עד דרפי ארעיתא דמוחא עד שיהא רך לקרוע במקום שמוח של תינוק רופס. ארעיתא מקום שהראש רעוע ורך. וקרע למוחיה לא שיקרע את המוח דשוב לא יחיה אלא הגלגלת יקרע עד שיראה המוח וימצא שם השרץ ומנח טרפא דאסא תחות כל כרעא דשרץ שבמוח דכי שקלי בציבתא לא סריך במוח ולא בזע ליה בציפורניו. מביעי דההוא מבואה לאו דוקא ביעי. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
מכרך בהו לא הוה זז מהם בשעת תלמוד ויושב בצדם מטפל עמם. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף עח.</h2>
וז"ל רש"י במהדורא קמא בפי' המשנה אמר רבי יהודה כו' מפרש בגמ' אהיכא קאי אב"ה דאמרין אל תמכור לכתחלה או אב"ש דאמרי תמכור וקאמרי ליה הואיל וזכה באשה שנתארסה לו מי לא זכה בנכסים שנפלו לאחר שנתארסה. על נכסים חדשים שנפלו לה משנשאת אנו בושים כלומר קשיא לנו מה שתקנו לבעל פירות תחת פרקונה דפרקונה לא שכיח ובדין הוא דתמכור אפילו לכחלה אלא שתקנו לה חכמים ואתם מגלגלים עלינו את הנכסים הישנים שנפלו לה עד שלא נשאת באירוסין דלא תמכור לאחר שנשאת שאם אתם אומרים דמכרה בטל בעודה ארוסה דאכתי חדשים הם כ"ש דמכרה בטל לאחר שנשאת קרי להם ישנים לאחר שנשאת. ע"כ.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא איבעיא להו רבי יהודה אלכתחלה רבי יהודה דקאמר אליבא דרבן גמליאל (ד)לכתחלה קאמר ואב"ש קאי דשמעי(נן) ליה לרבן גמליאל דאמר תמכור לכתחלה כב"ש ואמרו לו אמאי קא אמרת תמכור לכתחלה הואיל [וזכה וכו' או אדיעבד שמעוהו דקאמר אם מכרה ונתנה קיים כב"ה ועלה קא מותבי ליה].
<h2>דף עח:</h2>
[הואיל] ונשואה אשתו וארוסה אשתו מה נשואה שנפלו לה לאחר שנשאת מכרה בטל דברי הכל כדתני מתני' הבעל מוציא כו' אף זו ארוסה שנפלה לה משנתארסה מכרה בטל ואפילו בעודה ארוסה אמר להם על החדשים שאתם אומרים לי עליהם מה זו מכרה בטל אנו בושים על מה שאמרנו בטל אלא שאתם כו' ולא גרסינן בה אמר להם אף זו לא תמכור. וכן מצאתי בתוספתא מדקאמרי אף זו מכרה בטל ש"מ דיעבד נמי קשיא להו לא כך השיבם כדקאמר' דדיעבד אם מכרה ונתנה קיים אלא כך השיבם דאפילו לכתחילה מוכרת ונותנת וקיים לא אם אמרתם בנשואה בדין הוא שמכרה בטל שכן בעלה כו'. אמרו לו ר' הא תינח היכא דמכרה עד שלא נשאת ונשאת מהו אם מכרה אחר שנשאת אותם הנכסים שנפלו לה משנתארסה מהו הרי בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה בשעת מכירה. ה"ג אמר להם אף זו מוכרת ונותנת וקיים. הואיל וזכה באשה שנשאת לו. ה"ג והא אנן תנן רבן גמליאל אומר אם מכרה ונתנה קיים דיעבד אין לכתחלה לא ואתה אמרת מוכרת לכתחילה. תני במתני' [מוכרת ונותנת וקיים] אליבא דרבן גמליאל לא שמעי' מידי אלא מדב"ה פרכי' ליה לרבן גמליאל ור"ג ודאי ס"ל כב"ש דמוכרת לכתחילה הא(י) מתניתין דקתני אם מכרה ונתנה קיים ר' יהודה היא ואליבא דרבן גמליאל ואמרו ליה נמי דרישא אדיעבד קאי [ו]רבן גמליאל כב"ה. ברייתא דקתני מוכרת לכתחילה רבי חנינא אליבא דרבן גמליאל היא והיינו דקתני במתני' אמר רבי חנינא אמרו לפני רבן גמליאל כו' כלומר לא כך השיבם אלא לכתחילה השיבם ורבי חנינא בן עקביא דאמר כמאן כב"ש דאמרי לכתחילה שביק ב"ה ועביד כב"ש הלא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ומשני ה"ק רבי חנינא במתני' (תנא) לא נחלקו כו' דבין עד שלא תתארס ובין שנתארסה אלו ואלו מודים דמוכרת והא דקתני פלוגתייהו במתני' רבי יהודה היא דתני לה. עכ"ל רש"י במהדורא קמא.
רב ושמואל דאמרי תרווייהו בין שנפלו כו' ונשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות הואיל ובשעת מכירה זכאי הוא במציאתה ובמעשה ידיה. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא לימא תנינא כו' דכיון דתנא הבעל מוציא מיד הלקוחות לאכילת פירות וה"ה דמוציא מיד הלקוחות לאחר מיתה דשויוה רבנן לבעל לוקח ראשון וכיון דתנינן לה במתני' מאי תקנת אושא איכא ומשני מתני' דקתני הבעל מוציא מיד הלקוחות בחיי אשה [אבל] לאחר מיתת אשה הדרא ארעא ללקוחות והדרי פירי ובאושא (תקין) [תקון] דמוציא גוף הקרקע לאחר מיתת האשה דבעל (יורש) [לוקח] הוי. ע"כ.
מתני' רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים כלומר רבי שמעון משוי חילוק בין נכסים לנכסים דקאמר נכסים הידועים בין שנפלו לה משנשאת ובין שנפלו לה משנתארסה ונשאת לא תמכור. ה"ג שאינם ידועים לבעל דלא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא כתבתינהו לברתה שהיה לה מאיש אחר ואמרה באפי תרי סהדי דלהברחה הוא דעבדא. ע"כ.
<h2>דף עט.</h2>
קרעי' רב נחמן שטר מתנה דבתה משום דשטר מברחת הוא ואדעתא דאנסובי [יה]בה לה וכיון דאיגרשה הדר לה. רש"י במהדורא קמא.
הכי והכי הוה כלומר שטר מברחת הוה. אני מורה הוראה אני שהרי נתן לי רשות ריש גלותא להורות וכדאמרינן בסנהדרין [ה' ע"א] מהתם להכא אל יורה מהכא להתם יורה כו'. רש"י במהדורא קמא.
אקרענו דלא גמר[ה] להקנות כיון דלהבריח הוא ושפיר עביד רב נחמן דקרעיה. רש"י במהדורא קמא.
אמר ליה רבא לרב נחמן כי קרע לההוא שטרא טעמא מאי אמר שמואל אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו משום דלא שביק כו' ה"מ דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני ב[ד]יהיב שטר מתנה לאחרים ומשני ה"נ אפי' במקום ברתה נפשה עדיפא לה ולא נתנה לה במתנה גמורה אלא להבריח כתבה לה. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא שטר מברחת שטר פייסין [הוא] שמפייסת לאחרים שירדו בנכסיה כאלו הן שלהם כדי להבריחם מן הבעל ואהכי קרי ליה שטר פייסין דאחר ודאי לא בעי לעסוק ולטרוח נפשיה בנכסיה אלא אם כן מפייסת לו ונותנת לו קצת שכר. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא קנינהו לוקח בדכתבינהו לו מכירה או מתנה [סתם] וקשיא לשמואל דאמר אם יבא לידי שטר מברחת אקרענו ולרב נחמן נמי קשיא דההיא אתתא סתם כתבה לברתה. ע"כ.
הא בכולן כו' הא דשמואל ורב נחמן בכלן אם נתנה כל נכסיה ודאי הויא מברחת דנפשה עדיפא לה והא דקתני רצה משחק בה כו' בדכתבה מקצתה דאמרינן אי מברחת היא כולהו בעיא לאברוחי וקנה לוקח כי לא כתבה לו מהיום. רש"י במהדורא קמא.
ואי לא קננהו לוקח ניקנינהו בעל אדשמואל דאמר אם יבא לידי שטר מברחת אקרענו פריך דאוקימנא לה בכולן והכי פריך [כיון] דלאו מתנה היא לגבי לוקח ניקנינהו בעל וכי שמע בעל דאברחתינהו לנכסי דידה (ו)לפקינהו מיד לוקח דהא לא קנה לוקח. רש"י במהדורא קמא.
אמר אביי כיון דהבריחן אעפ"י שלא קנאן לוקח עשאום כאלו הן נכסים שאינן ידועין ואליבא דר' שמעון דאמר במתני' תמכור לכתחלה וכיון דאית לה רשות למכרן לא קננהו בעל דלית ליה זכיה בגווייהו. רש"י במהדורא קמא.
מתני' נפלו לה כספים משנשאת ילקח בהן קרקע וכו' כי היכי דלא מכליא קרנא. ואי נפלו לה פירות תלושין קרנא נינהו לגבי בעל ואינו אוכלן [אלא] ילקח בהן קרקע דלפירות משתעבדא ליה. רש"י במהדורא קמא.
אמר רבי מאיר (כו') שמין כו' שאין אומרין נמתין עד שיתבשלו הפירות והן של בעל ויאכל[ם] אלא שמין את השדה כמה היא יפה בפירות עכשיו כשנפלו לה והמותר שיפין הקרקעות בשביל הפירות שעליהן ילקח בהן קרקע באותו שבח שבפירות שיש עכשו על הקרקעות ויהיה בידה קרן והוא אוכל פירות ומה שמשביחין הפירות מכאן ואילך הרי הוא של בעל ואוכל בפירות שלו דפירות נינהו כיון דאיכא קרנא לבד הפירות והתלושין מן הקרקע קרן בפני עצמו נינהו. רש"י במהדורא קמא.
מתני'. ה"ג אמר ר"מ שמין אותה כמה הן יפין עכשו (והשבח מכאן ואילך אוכל פירות) והמותר שהן יפין השדות בשביל הפירות. [ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והשבח מכאן ואילך [שלו ו]אוכל פירות]. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל [רש"י] במהדורא קמא לא גרסי' פשיטא ארעא ובתי ארעא זה אומר קרקע אני רוצה ליקח מכספים הללו וזה אומר בתים אני רוצה ליקח ארעא זבנינן דנפיש רווחא ובתי מירקבי עצים דידהו ואהכי מצו מעכבי תרווייהו בעל ואשה, פשיטא לא ניחא כיון דליכא בעיא בתריה ולא גרסי' ליה. רווחא דבתי נפיש מדקלי דדקלי עבידי דיבשי ורווחא דדיקלי נפיש משאר אילני ורווחא דאילני נפיש מגפני שהגפן ממהר להזקין. ע"כ.
<h2>דף עט:</h2>
וריב"ן פירש [הגונב ולד בהמת מלוג] וכ"ש [גונב] בהמת מלוג עצמה [דמשלם כפל לאשה כיון דמעלמא קאתי]. והכי פי' פירא כיון דלא הוי מעלמא תקינו ליה רבנן והוא הדין פירא דפירא הא פירא דפירא דאתי מעלמא [כגון כפל דולד בהמת מלוג וכגון טובת הנאה דכתובה בפרק החובל (ב"ק פ"ט ע"א)] לא תקינו ליה וכ"ש פירא דאתי מעלמא [אבל פירא דפירא דאתא מגופא פשיטא דתקינו ליה רבנן כדתנן לקמן בפ' הכותב לעולם הוא אוכל פירות ופירי פירות וכו'].
וז"ל רש"י במהדורא קמא עבדים ושפחות זקנים (לא) ימכרו דדילמא למחר הם מתים ונמצא בעל בלא פירות וכן אם נפלו לה זתים וגפנים זקנים לא תמכור כלומר אין הבעל יכול לכופה למוכרם מפני שהן שבח בית אביה שנראה לעינים מה שהכניסה לו מבית אביה. ע"כ.
וז"ל רש"י [במהדורא קמא] מחלוקת שנפלו אותם גפנים וזתים בשדה שלה ואהכי אמר רבן שמעון בן גמליאל לא תמכור כיון דאיכא שדה לקרן. שאינה שלה כגון שקנה אביה זתים וגפנים לבד הקרקע דברי הכל יכול לכופה למכור משום דקא כליא קרנא לכשמתיבשין כשדה שאינה שלה דמי דכשמתין לא אשתייר מינייהו מידי. ע"כ.
ישבע כמה הוציא הואיל ולא אכל מינייהו מידי דלא יהא אלא אחר שיורד לתוך שדה חברו (ו)ברשות ונוטל מה שהוציא. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל וכמה קמעא דאמרי' מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. גרוגרת תאנה [יבישה]. דרך כבוד בקביעות על שולחנו. ר' אבא אמר אפילו שגרא דתמרי דאפילו לא אכל אלא אשכול של תמרים שעדיין לא נתבשל כל צורכו ואינו חשוב כגרוגרות אבל תמרים שנתבשלו כל צורכן ודאי חשיבי מגרוגרות כדאמרי' התם [עירובין כ"ט ע"ב] אכל גרוגרות ושלם לו תמרים תבא עליו ברכה. ע"כ.
<h2>דף פ.</h2>
לא אכלה לאותה אכילה קמעא דרך כבוד מאי כמה [י]אכל שלא בדרך כבוד דאמרי' מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא [בכאיסר שוה איסר שהוא עשרים וארבעה בדינר (קידושין י"ב ע"א). בדינר כולו אבל פחות לא]. בחבילי זמורות שהאכיל אדם אחד חבילי זמורות פחות משוה איסר או דינר לבהמתו מכרם אשתו וגרשה ואמר רב יהודה ישבע כמה הוציא ויטול דאכילת בהמתו לא הויא אכילה עד דאיכא כאיסר או כדינר דאמר רב יהודה בפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ו ע"א] אכלה ערלה שהאכיל זמורות לחין לבהמתו שני ערלה אינה חזקה דאכילת בהמתו אינה אכילה ולא קפיד אינש עלה לעשות מחאה בחזקה כזו וכן אם אכלה שתי שנים כראוי ושנה שלישית הויא שביעית ואכלה לא הויא חזקה דכיון דהפקר הוא לכל אדם לא קפיד אינש אהך חזקה ולא איכפת ליה לערער ואינה חזקה, לשמואל ונראה דזמורות כלאי הכרם אינן אסורים בהנאה (שהרי גפנים לזרעים) [שפרי גפנים וזרעים] וקשים שלהם נאסרו והאכיל לבהמתו זמורות של כלאי הכרם. ע"א עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות דחשבה לה אכילה שהן מאכל לפילין [שבת קכ"ח ע"א] והאכיל לבהמתו וגרש את אשתו ואמר [רב יהודה] מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ורב יהודה לטעמי' דאמר בחזקת הבתים אכלה ערלה הרי זו חזקה דאכילת בהמתו חשיב אכילה ומה שכתוב בפרק חזקת אינה חזקה שבוש שהרי בספר ישועות רבינו הגדול רבי גרשו' ז"ל כתב כן אמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה כ"ש. רש"י במהדורא קמא.
המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה שיכולה למאן כמוציא על נכסי אחר דמי כאדם שיורד לתוך שדה חבירו ברשות דידו על העליונה ויש לו כמה שהשביח או כאריס לפי מנהג המדינה ובעל קטנה נמי בין שאכל קימעא והוציא הרבה ובין לא אכל כלום יש לו כמה שהשביחן דעבוד רבנן תקנתא לקטנה כי היכי דלא ליפסיד לנכסי דידה דאי אמר' מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא כיון דלא סמכה (בעל) דעתי' סבר למחר ממאנה ואזלא ומפסדינא מאי דאפיקנה על נכסי דידה ואזל ומפסיד להו לנכסי כ"ש. [ל"א] כמוציא על נכסי אחר דמי ואמרינן לקמן היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שמין לו מה [שהוציא] וידו על התחתונה ונוטל כנגד השבח או כאריס לדעתו של בעל השדה. קטנה שהשיאה אמה או אחי' יורד בעל בנכסיה שלא ברשות וזה עיקר. רש"י במהדורא קמא.
אפיק שית מאה בהוצאת הדרך ומשלו. איצטריך ליה חד זוזא להוצאת הדרך ושקל מהנהו ד' מאה זוזי דאשה דקרנא נינהו. אתא לקמיה דר' אמי כו'. ואיהו קא תבע שית מאה שהוציא [הני מילי דאמרי'] מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא היכא דאיכא פירי ואכל מרווחא קרנא קא אכיל שהרי פיחת מד' מאה זוזי ועליו לשלם קרן ו(ה)הוצאה היא דאכתי נמי מוציא הוא על נכסיה בין דשקל מדידיה בין דשקל מדידה ושית מאה וחד זוזא אפיק א"כ כדאמרת ה"ל כו'. רש"י במהדורא קמא.
אמר רב אסי והוא שיש שבח כו' הא דתנן דנוטל כמה שהוציא היינו כי הוי השבח כנגד ההוצאה למאי הלכתא דאיכא למשמע מדרב אסי דאי הוי שבח יתר על ההוצאה נוטל בלא שבועה והכי משמע כי אמרינן דנשבע היכא דהוי שבח כנגד הוצאה אבל אם היה יותר אינו נשבע ואיכא למימר נמי שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא שיעור שבח והכי משמע כי אמרינן דנשבע ונוטל כמה שהוציא היכא דהוי שבח כנגד הוצאה אתי לאערומי שאם השביחה מאתים יאמר שהוציא עליה מאתים פחות דינר כי היכי דלשקול בלא שבועה ואיהו לא אפיק אלא פלגא. רש"י במהדורא קמא.
ובשבועה והכי משמע כי אמרינן דנוטל בשבועה כמה שהוציא ב[ש]יש שבח כנגד הוצאה אבל אי הויא הוצאה יתירא אינו נוטל כמה שהוציא אלא שיעור שבח והכי נמי אמרינן לעיל גבי ההוא עובדא דבי חוזאי שהוצאה יתירא על השבח דאפיק שית מאה ולא אייתי אלא ד' מאה דאמרינן ישבע כמה הוציא ויטול והאי ד' מאה חשבינן שבח לפי שהביאם מרחוק והוו להו כמה שהרויחם (מצד) [בעל] שהוריד אריסין בנכסי מלוג של אשתו למחצית ולשליש ולרביע מהו לסלקן כשהוא מגרשה כי היכי דאיהו מסתלק איסתלקו אינהו ולא שקלי מידי היכא דאכל קימעא [או דילמא אדעתא דארעא נחות] וסתם ארעא לאריסא קיימא ולא מסלקינן להו בלא שבחא דמנהג אריסין מחצית או שליש או רביע שמין לו כמה שוה שבח שהשביחה וידו על התחתונה שנותן לו בעל השדה איזו שירצה או נותן לו כאריס או נותן לו את ההוצאה ואם דינו כאריס מועט מן ההוצאה נותן לו כאריס. ואית דמפרש נותן לו את השבח או את ההוצאה המועט שבשניהם ולאו מלתא דאי יהיב ליה כולי שבח אשתכח דשקיל טפי מאריס, הכא נמי באריס שהוריד בעל לא גרע מאריס שירד שלא ברשות אפי' אסתלק בעל לא אסתלק אריס לגמרי אלא שקיל וידו על התחתונה התם אהכי שקיל כאריס או הוצאה דליכא אינש דטרח בשדהו בכדי הכא אי[ת] הוה בעל דטרח קודם שיגרשנה ואינהו אדעתא דבעל נחות וכי היכי דמפסיד בעל מפסיד[י] אינהו דיכלה איתתא לטעון לאריס אי לא טרחת את הוה טרח בעל וכי היכי דבעל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הכי נמי את. מאי הוי עלה דההיא בעל שהוריד אריסין אי בעל גופיה אריס הוי שהיה מקבל שדות למחצה לשליש ולרביע כלומר שהיה עובד אדמה אסתלקו להו דאי לא הוו נחתי אינהו בעל גופיה הוה טרח בהו ויכלה למימר הא איכא בעל דטרח אי לא טריחתו ואדעתא דבעל נחות ואי לא אריס הוא ליכא מאן [ד]טרח בהו וסתם ארעא לאריסי קיימא ושמין להם וידו על התחתונה. לשון אחר אי שויוהו רבנן לדבעל דין אריס. רש"י במהדורא קמא.
איבעיא להו בעל שמכר קרקע נכסי מלוג לפירות שיהא לוקח [אוכל] פירות בחיי האשה במקום בעל מאי דאקנו רבנן לבעל כדאמרינן תקנו פירות תחת פרקונה. הקנה בעל (לפירות) ללוקח כי תקינו רבנן פירות לבעל משום רווח ביתא תקינו. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף פ:</h2>
לאו בפירוש איתמר כלומר לאו בפירוש שמיע ליה מרבא דמה שעשה עשוי. [נסיב איתתא] אחריתי בהדה עייל לאשתו אחת מן השפחות לשמשה ואתאי גבירתה דשפחה וקא צוחא על שפחתה משום רווח ביתא אתקינו והא קא רווח משמשא שתיהן. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא תכסיף שמא יכחיש לוקח את הקרקע כיון דלית ליה בגוף הקרקע. דמקרבא למתא [דמשום שמא תכסיף ליכא לפי ש]מתיירא לוקח להכסיף דכל שעתא חזו ליה אבל משום רווח ביתא איכא. בעל אריס הוא שעשהו לוקח לבעל עצמו אריס על אותה שדה מלוג שמכר לו לפירות דבעל ודאי לא מכסיף דמצפה הוא למיתת אשתו וירית לה אבל ריווח ביתא ליכא. א"נ זוזי דשקל מקרקע דמכר לפירות עביד בהו עיסקא ומשתכר בהן ומן הריווח מתפרנסין יחד דמשום רווח ביתא ליכא למיחש דהא איכא רווח ביתא אבל לשמא תכסיף לוקח איכא למיחש. ע"כ.
מה יעשה בכתובתה [קרקע] ששם לה בעל בכתובה וב[תוספת] שהוסיף לה משלו. נכסי מלוג הרי הם נכסים הנכנסים והיוצאין עמה כמו שהם כלומר שאין בעל יכול להוציאם. יחלקו יורשי הבעל כלומר היבם עם יורשי האב כלומר אביה של שומרת יבם שהוא יורשה דאב קודם לכל יוצאי ירכו שכשמתה שומרת יבם בא יבם לירש את אשתו בנכסי מלוג שלה והאב בא לירש את בתו ויחלקו שניהם בנכסי מלוג שלה. בחזקתן [וכו'] בחזקת יורשי האשה דיבם לא הוה מוחזק וביבמות בפרק החולץ מפרש להא מתני' דתנינן לה התם ופרכינן מאי שנא בחייה דלא פליגי דמודים שמוכרת ונותנת וקיים ושמעינן מינה דלית ליה ליבם שום זכיה בנכסי מלוג שלה ומאי שנא סיפא כי מתה היא דפליגי ב"ש ואמרי דיבם חולק בנכסי מלוג שלה אלמא אית ליה זכיה בגוייהו ומשנינן זיקת נשואה עושה ספק נשואין כלומר מה שהיא זקוקה ליבם ספק נשואין חשבינן לה דדילמא יחלוץ לה ואינה אשתו או שמא ייבם לה דאשתו הויא הלכך הויא לה ספק נשואה רישא דאיתיה לדידה [דהא איהי קיימא ומכרה הילכך הויא לה איהי ודאי] ואינהו יבם ספק דספק נשואה היא לו הלכך לא מצי יבם לעכב על שלה מלמכור דאין ספק מוציא מידי ודאי, סופא דמלתא הללו באין לירש והללו באין לירש מן הספק דיבם אומר אשתי היא ואני יורשה ויורשי האב אומרים לא כי שהרי לא נבעלה לו ויחלקו מן הספק וב"ה אזלי בתר חזקה וכיון דספק נשואה היא אוקים נכסי בחזקת יורשי האב דאינהו מוחזקים בהו טפי מיורשי הבעל ופרכינן נמי התם ולב"ש אין ספק מוציא מידי ודאי והא תנן נפל הבית עליו ועל אביו כו' ופרכינן נמי התם ולותביה כתובה דמתני' דקס"ד דקסברי ב"ש דיחלוקו נמי בכתובה אע"ג דבעל ודאי דהא מוחזק הוא בכתובה ויורשי האב ספק וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ומשנינן בכתובה דמתני' לא פליגי דמודים ב"ש דלא יחלוקו יורשי האב בכתובה והכי קאמר מה יעשה בכתובה ושבקה לכתובה ותו לא אמר בה מידי אלא בנכסים קא מיירי וכיון דאית להו לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי חשבינן שומרת יבם דמוחזק[ת] בכתובה מחיים וכי מתה ירית לה יבם כי קבר לה יבם וכדמפרש בגמרא. רש"י במהדורא קמא.
מתני' לא יאמר לה ליבמתו הרי כתובתיך כו' ומשום עצה טובה דסתמא דאינש כי מייחד לאשתו כתובתה ודאי דעתיה למזבן נכסיה וסברא דילמא ליזבין כולהו נכסי דבעל ראשון ובין כך ובין כך אירכסה כתובתה שייחד לה ובעי[א] למהדר עלייהו דלקוחות ולהוי להו ללקוחות תרעומת דברים וקא טעני לה הרי ייחד ליך כתובתיך ולית ליכי למהדר עלן ומתוך כך הויא לה איבה בהדי דיבם ולא סמכה דעתה אנכסי דעתיד יבם למקני אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה משום טעמא דפרישנא דאי אשתדוף הני תגבה מאחריני כיון דלית לה כתובה משני. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
מי קוברה בין לב"ש בין לב"ה. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף פא.</h2>
וז"ל רש"י במהדו"ק יורשיה יורשי כתובתה משום דאית לה שני יורשין קאמר יורשיה יורשי כתובתה. ע"כ.
ואין חייבין בקבורתה אלא נוטלת כתובתה וקוברת את עצמה ואם שומרת יבם היא יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה ומדקתני יורשיה יורשי כתובתה מכלל דאיכא יורשין אחריני כגון יורשי האב שיורשין נכסי מלוג שלה. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא ולימא יבם אלו היה אחי קיים איהו חייב בקבורתה דאיהו הוה ירית לה אלא אנא לא יריתנא לה דאחי אני יורש כתובה זו שאני יורש אין כאן מנדוניית אביה כלום אלא מאתים ותוספת שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא את אחי ואיני חייב בקבורת אשתו ומשום אחי איני קוברה דאיהו לא אשתעבד לקוברה מעולם דהא מת הוא מקמה הלכך איני קוברה. ע"כ.
עוד כתב רש"י במהדורא קמא משום דבאין יורשי האשה בטענת דין שחייב לקוברה אם אחיו יורש יקבור את אשתו כדיניה דבעל דירית קובר ואפי' לא הכניסה לו כלום ואם אינו קובר משום האי טענה דקא טעין דבעל לא אשתעבד לה לקוברה יתן לה כתובה שהקבורה באה תחתיה ולכתובה נשתעבד לה מההיא שעתא דמית. ואי משום כתובה דקא טענו יורשי האב שיתן כתובה כיון שאינו קובר דהא לכתובה אשתעבד לה הא לאו טענה היא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבעל דהכי כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ויבם במקום בעל קאי והיינו מדרש כתובה [ד]דרשי' בה מה שכתוב בכתובה והלכך כיון דיבם חי לא אשתעבד לה בעל לכתובה מעולם ומצי למטען לה יבם לא אתן לך כתובה שאני מזומן לישאנה אלו היתה קיימת. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה כלומר לב"ה לא מצי טעין יבם לא נתנה כתובה ליגבות מחיים דאליבא דב"ה מצי בעל למיהב לה כתובה מחיים או ליחודי לה כתובה ואית לה כח לאשה למתבע כתובה מחיים ושומרת יבם בעל כתובה נשתעבד לה אע"ג דיבם קיים דב"ה לא דרשי כלל לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דמשמע לכשתהא רשאה להנשא לאחר תטלי כתובתי' אבל לא מחיים הלכך לב"ה או קובר או יתן כתובה אבל לב"ש דאית להו מדרש כתובה מצית למפסק לא נתנה כתובה ליגבות מחיים ופלוגתא דב"ש בפרק האשה שלום [יבמות קי"ז ע"א] שלב"ש תנשא על פיה ותטול כתובה אף על פי שאין שם עד שמת בעלה אלא היא ב"ה [אומ'] תנשא ולא תטול כתובה אמרו להם ב"ש התרתם את הערוה החמורה כו' אמרו להם ב"ש והלא מספר כתובה נלמוד שהוא כותב לה לכשתנשאי לאחר כו' וכיון דכשבאה היא להנשא אית לה כתובה חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש ולאו משום האי טעמא דספר כתובה דב"ה לית להו מדרש כתובה אלא משום טעמא קמא התרתם את הערוה כו' כ"ש לב"ש נמי לא מצי יבם לאשתמוטי מקבורתה משום ההיא טעמא דלא נתנה כתובה [לגבות] מחיים דהא שמעינן להו לב"ש במסכת סוטה [כ"ד ע"א] שטר העומד לגבות כגבוי דמי והך כתובתה נמי כאלו גבתה לה איתתא מחיים דמי ומוחזקת בכתובתה מחיים חשבינן לה וכיון דמוחזקת היא מינה הוא דקא ירית יבם ולא מצי טעין אח אני יורש הלכך בעי לקוברה ואהכי לא פליגי ב"ש בכתובתה דמתני' דקא סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ויבם במקום בעל קאי וקבורה תחת כתובתה דהוית מוחזקת בה בחייה. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא והא בעינן כשתנשאי לאחר כו' קא פריך לב"ש אע"ג דאית להו שטר העומד ליגבות כגבוי דמי אכתי אמאי חייב בכתובתה הא בעינן כשתנשאי לאחר כיון דאית להו מדרש כתובה לב"ש לא חשיבי ליה לשטר כתובה כגבוי כל זמן שאינה רשאה להנשא הלכך שומרת יבם זו שאינה רשאה להנשא לאחר מעולם לא הות מוחזקת בכתובתה ויבם לא ירית מינה מידי ומצי למטען אח אני יורש כו' וכי אמרי ב"ש דכגבוי דמי כגון סוטות וגבי הא דתנן [יבמות ל"ח ע"ב] נפל הבית עליו ועל אביו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח כו' יבם נמי כאחר דמי ומההוא שעתא דמת הבעל הויא ליה כשטר העומד לגבות ולא מצי טעין אח אני יורש וה"ה דמעיקרא הוה ליה לשנויי יבם נמי כאחר דמי אלא [א]ב[יי] סבור הוה ליה לאשתמוטי מההיא פירכא במאי דקא אמרינן קסברי ב"ש שטר העומד לגבות כו' וכי מהדר ופריך ליה שני ליה הכי. ע"כ.
אבל במהדורא קמא לא פי' רש"י כן שכתב וז"ל ביד רב שמעיה כלומר ע"י רב שמעיה שלח ליה הך קושיא. ומי נתנה כתובה לגבות מחיים דאפילו לב"ש אוקמינן בשומרת יבם דניתנה כתובה ליגבות מחיים דיבם וכ"ש ב"ה דאית להו דניתנה כתובה ליגבות אפילו מחיים דבעל. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא [הרוצה שימכור בנכסי אחיו] יבם הרוצה למכור מנכסי אחיו המת לאחר שכנס יבמתו כיצד יעשה שהרי כל הנכסים אחראין לכתובתה כדאמרינן לקמן [פ"א ע"ב] מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אף על פי שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה ודוקא שומרת יבם דכתובתה על נכסי בעלה הראשון ולא כתב לה יבם דקנאי ודעתיד אנא למקני הלכך יבמה מעכבת על יבם שלא למכור בנכסי אחיו אף על גב דשביק לה יבם מקום לגבות הימנו דאי אשתדוף הני תגבה מאחריני דהא לא סמכה דעתה אמאי דעתיד יבם למקני דהיכא דשביק בעל הראשון נכסים אי חזאי דמזבין להו יבם א"נ אשתדוף כולהו תו לית לה כתובה מנכסי שני דהא דאמרינן [יבמות ל"ט ע"א] אי לית לה מראשון תקינו לה משני היינו היכא דלא הניח בעל ראשון נכסים כלל אבל אחר יכול למכור בנכסיו דהא כתב לה דקנאי ודקנינא וסמכה דעתה אמאי דעתיד למקני ואי אשתדוף הני וקנה נכסים לאחר מכאן גביא מינייהו הלכך מוכר בנכסיו חוץ מג' שדות וכדאמרינן בעלמא [ב"ב מ"ט ע"ב] לא נצרכה אלא לג' שדות שדה שהכניסה לו ושם לה בכתובתה ושדה שייחד לה לכתובתה ושדה שכתב לה בכתובתה וקי"ל [לקמן צ"ה ע"ב] אי אשתדוף בני חרי טרפה ממשעבדי. ע"כ.
יעשה סעודה ויפייס כלומר יפייסנה שתרצה ותתן רשות ללוקח לקנות. רש"י במהדורא קמא.
מגרשה בגט לאחר שכנסה ויתן לה כתובה ובין כך ובין כך ימכור בנכסי אחיו ואח"כ יחזירנה ובעוד שהיא שומרת יבם אינו יכול לגרשה ולהחזירה כדאמרינן ביבמות [ל"ב ע"א] אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה כלומר כיון שנתן לה גט או חליצה שוב אינו יכול ליבמה אבל לאחר שכנסה יכול לגרשה ולהחזירה כדלקמן [פ"ב ע"א] דכתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף פא:</h2>
וז"ל [רש"י] במהדורא קמא מדרבי אבא שמעינן דכשם שאינו יכול למכור בעודה שומרת יבם כך אינו יכול למכור לאחר שכנסה עד שיגרשנה ליגבות מחיים בין דבעל בין דיבם נייחד לה שיעור כתובה ולא יגרשנה ושארה ליזבין דהא קי"ל [דניתנה כתובה לגבות מחיים וכיון] דבעל מצי למיתב לה כתובה מחיים אית ליה נמי כח [בגוה] דכתובה מחיים כבעל אלא ודאי מדלית ליה תקנה למכור אלא ע"י גירושין ודאי קי"ל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכיון דבעל לא מצי למיתב כתובה כל שכן איהו לית ליה שום כח בגוה מחיים לדברי הכל ומההיא דרבי אבא עדיפה ליה למפרך טפי מבריתא דלקמן דקתני מי שמת והניח שומרת יבם וכו' דאי מההיא הוה אמינא לא ימכור משום עצה טובה להכי נקט לה להך נמי דרבי אבא לאשמועינן [דלא משום] עצה טובה. עכ"ל רש"י במהדורא קמא.
ולותביה ממתניתין לא יאמר לה ליבמתו הרי כתובתיך כו' דלא נתנה כתובה ליגבות מחיים (ו)מתני' דקתני לא יאמר כו' עצה טובה קמ"ל שלא תהא כתובתה מזומנת לה כדי שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי. ע"א עצה טובה קמ"ל שאם אמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן כלומר שייחד לה ממטלטלי לכתובתה כגון כוסות של כסף ושל זהב אי נשרפו או אבדו קיימא לה בלא כתובה והויא לה איבה לגביה אבל הכא דקתני מגרש לה בגיטא [א]דמגרש לה [י]יחד לה ארעא שיעור כתובה דהשתא ליכא למיחש דאירכסא כתובתה. רש"י במהדורא קמא.
דאי לא תימא הכי דעצה טובה אשמועינן מתני' אלא משום דיוקא קתני לא יאמר לה כו' כדי למכור בנכסי אשתו אי בעי לזבוני מנכסיו הכי נמי דלא מצי לייחודי שיעור כתובה והדר מזבין והא אמרינן בעלמא לא נצרכה אלא לשלש שדות שהרי לא אמרו כל נכסיו [אחראין] לכתובתה אלא ביבמה משום טעמא דפרישנא לעיל אלא דרבי אבא ודאי [קשיא אדמגרש לה נייחד לה שיעור כתובה אלא ודאי טעמא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. דר' אבא נמי] לאו משום טעמא דלא ניתנה לגבות מחיים היא אלא משום דאי מייחד לה שיעור כתובה הויא לה לגביה דבעל איבה דסברא כיון דמייחד לה כתובת' ודאי נתן עיניו לגרשני ועצה טובה קמ"ל דמוטב דמגרשה בגט ומחזירה ולא תהוי לה איבה לגביה כ"ש [ל"א] משום איבה דאי מייחד לה שיעור כתובתה ותתרצה לו למכור כולהו נכסי' ואשתדוף ממקרקעי שייחד לה לכתובתה אבדה כתובתה ותו לית לה כתובה כלל דהא לית לה כתובה מנכסי שני ל"ש. רש"י במהדורא קמא.
בעא אחוה דיבם דתרי אחי הוו דקי"ל מצוה בגדול ליבם ואם קדם לו קטן ליבום זכה ויבמה לא הויא בעיא לאנסובי לקטן וקינא קטן בנכסי אחיו שהיה רוצה יבם לירש דאמרינן יקום על שם אחיו לנחלה ואהכי בעא למיתב לה גיטא דאשה מתגרשת בעל כרחה למפסלה קמי יבם כי היכי דנפול קמי תרוייהו נכסי אח בירושה וקי"ל ביבמות אשר לא יבנה כיון שלא בנה שחלץ שוב לא יבנה וגט נמי פוסל ביבמה מדרבנן דאמרי' ביבמות [נ' ע"ב] מ"ט אמור רבנן גט ביבמה מהני דאי אמרת לא מהני אמרי גט להוציא וחליצה להוציא כי היכי דגיטא לא מהני לפסלה חליצה נמי לא מהניא ואתי למבעל נמי אחר חליצה. א"ל יבם לההוא אח דבעי למפסלה ליה פליגנא לך ואקני לי' בקנין באפי סהדי, אחר שכנסה [לא רצה לחלוק לו] אתו לדינא קמיה דרב יוסף לא ליזבין בנכסי אחיו אף על גב דזבין דאמר פליגנא לך בנכסי המת ואקני ליה לא הוו זביני. ומנא תימרא דלא ימכור דתניא כו'. רש"י במהדורא קמא.
שלחוה להך שאלה דמשום קושיא דאביי בעו לה מר' חנינא. כיפי תלה לה ושלחה כלומר אטו ר' חנינא תלה נזמים ומרגליות משום דשלחה כרב יוסף הדרי' כי אכתי קושיא כדקיימא קיימא כדאביי דכיון דמכר הוו זביניה זביני. ושלח להו נמי אי אמר בה רב יוסף טעמא אחרינא דיהב טעם וראיה למילתיה. שלחו לי(ה) הודיעו לי. נושה מלוה כמו [מ"ב ד'] והנושה בא לקחת. לא יאמר יבם הלוה הואיל ואני יורש כיון שנפלה יבמה עם נכסי אחי לפני החזקתי במנה זה ולא אפרענו אלא מוציאין כו' לפי שכל נכסיו אחראין לכתובת שומרת יבם והוא אוכל פירות בחייה וכיון דמפקינן מיניה מה שלוה והחזיק וחזקתו אינה חזקה כל שכן דמפקינן מיד הלקוחות מה שמכר דזביניה לא הוו זביני. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא ודילמא דטבא ליה ליבם עבדו ליה דהיינו טיבותא דקא אכיל פירות. ע"כ.
אינה משנה כלומר אינה עיקר. רש"י במהדורא קמא.
מטלטלי מעות לא משעבדי ובריתא קתני מוציאין מידו המנה אלמא מטלטלי משתעבדי לכתובה וכיון דמטלטלי לכתובה [לא] משתעבדי לא אשכחן תנא דקאי כותיה ואינה עיקר ולא ילפינן מינה דמדליתיה במטלטלי ליתיה נמי במאי דקתני מוציאין. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
דילמא משנה היא דאשכחן לר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה [דקתני הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ומעות מטלטלי נינהו [אלמא משתעבדי לכתובה]] ואינהו סבור כותי' דמוציאין בכספי' המשתעבדין לכתובה (ו)כגון ממקרקעי אלא משום הכי אינה משנה דמצי אמר לה יבם לאו בעלת דברים דידי את ואמאי מוציאין מידו משום שעבוד כתובה דאשה דכי אמר ר' מאיר מטלטלי לכתובה משתעבדי היכא דאיתנהו למטלטלי בעיניהו. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף פב.</h2>
דלמא רבי נתן היא דס"ל דלא מצי טעין לאו בעל דברים דידי את. רש"י במהדורא קמא.
ונתן לאשר אשם לו למי שלו הקרן גבי גזל הגר כתיב ואמרינן התם (ב"ק ק"י ע"א) [האשם] המושב [לה'] לכהן לו יהיה מלבד איל הכפורים וכו' אתה אומר אשם זה קרן או אינו אלא אשם ממש כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הרי קרבן אמור הא מה אני מקיים האשם לקרן ומי שנושה בחברו וחברו בחברו ואין לו לחברו ראשון מה לשלם או שמת דין הוא שמוציאין מלוה שני ונותנין לראשון שהקרן שלו ואף על גב דמצי אמר לאו בעל דברים דידי את. רש"י במהדורא קמא.
אלא היינו טעמא דאינה משנה דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה דמדרבנן היא חדא חומרא דקתני נושה באחיו מנה אלמא מטלטלי משתעבדי לכתובה כר"מ ועוד חומרא אחריתי דמוציאין חובו של מת ומשלמין לאשה משום כתובה אף על גב דלאו בעלת דברים דידיה היא אלא מאן דמחמיר כר"מ לא סבר ליה כר' נתן ומאן דמחמיר כר' נתן לא סבר ליה כר' מאיר הלכך אינה משנה. רש"י במהדורא קמא.
פומבדיתאה רמאה דאמר ליה פליגנא לך ואחר שכנס לא רצה לחלוק לו ותבעיה לדינא וסלקיה רב יוסף מן הנכסים בדין. ואהכי קרי ליה רמאה כדאמרינן בעלמא בהעור והרוטב [חולין קכ"ו ע"א] נרשאה נשקיך מני ככיך פומבדיתא אלוייך שני אושפיזך. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
לאחר שלשים יום קנה בכל מקום שהוא אפילו אינה ברשותו והאי אף על גב דאמר ליה קני לאחר כניסה לא קנה דאלו התם אהכי קנה משום דההיא שעתא דאמר ליה משוך בה(ו) להקנותה בידיה הוא הכא אכתי לאו בידיה הוא לאפלוגי דאכתי לא יבם. מר בר רב אשי לית ליה דרבי אבא דאמר לעיל אף על גב דיבם לא ימכור אלא יגרש בגט ויחזיר דקסבר לא אמרו שלא למכור אלא כל זמן שהיא שומרת יבם כדמוכח בבריתא דקתני מי שמת והניח שומרת יבם כו' א"נ אית ליה דרבי אבא וקס"ד דהא דרבי אבא משום איבה א[בל] אי מכר זביניה זביני. רש"י במהדורא קמא.
יבם ואחר כך חילק לאחיו מנכסיו א"נ שמכר לאחרים מהו. רש"י במהדורא קמא.
מהו דתימא ויבמה כו' ולקחה לו לאשה ויבמה שאף על פי שלקחה עדיין יבומין הראשונים דקודם נשואין עליה ואינה יוצאה הימנו אלא בחליצה קמ"ל מולקחה לו לאשה דכיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר וכדלקמן והאי ויבמה דריש ליה לדרשא אחרינא ביבמות [ח' ע"ב]. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף פב:</h2>
מצוה דרמא כו' מצות יבום עבדא שהרי כנסה השתא כי גרשה. ואימא הכי נמי אכולה מלתא קאי. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא מ"ט כתובתה על נכסי בעלה הראשון ולא על נכסי שני. הקנו לו ולא על ידי כתובה אתיא לה. ע"כ.
ואי לית לה מראשון כו' שלא הניח ראשון נכסי[ם]. רש"י במהדורא קמא.
גמרא מאי וכן כלומר פשיטא דה"ה לאשתו. מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה דקנאי וד(א)קנינא דהא לית לה כתובה משני ואי חזיא דמייחד לה כתובתה לא סמכה דעתה אמאי דעתיד למקני (ו)אי מרכסה כתובתה הלכך הויא [לה] איבה אבל אשתו דכתב לה דקנאי ודקנינא אימא לא איכפת לה אי מייחד לה כתובתה דסברא אי מרכסא הך דאמר איהו לקני נכסי אחריני וגבינא מינייהו ולא בעי[נ]א למגבא בתרעומת דלקוחות הלכך לית לה איבה קמ"ל דאפ"ה לא יאמר לה וטעמא משום שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי. רש"י במהדורא קמא.
גרשה אין לא גרשה לא כלומר גרשה אין לה בנכסי ראשון אלא כתובתה בלבד ויכול למכור הוא נכסים שנשתיירו מכדי כתובתה אבל לא גרשה לא דאין יכול למכור כלל בכולהו נכסים דראשון כדרבי אבא דאמר לעיל אם ישראל הוא מגרש בגט ויחזור ומרישא דקתני פירות המחוברין לקרקע שלה ליכא למשמע הכי דאיכא למימר היינו היכא דליכא נכסים אלא כדי כתובתה א"נ איכא לאוקומה בכדי כתובתה. רש"י במהדורא קמא.
תנינא המגרש כו' קס"ד דה"ה למגרש יבמתו והחזירה אימא השתא כי מחזיר לה [נית]ק[ין] לה כתובה מיניה דלא על דעת כתובתה שהיה לה מראשון מחזירה. רש"י במהדורא קמא.
בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולא היו כותבין כל נכסי אחראין לכתובתה והיו מוכרים נכסים שלהם ולא היו נוטלות כתובה אחר מיתת בעלים לפיכך היו מונעות לינשא ותקן שמעון בן שטח כו' והא דתנן בפרק נערה לא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתה חייב מפני שהוא תנאי ב"ד היינו אחר תקנת שמעון בן שטח. רש"י במהדורא קמא.
עביט של נחושת למימי רגלים ואותו כלי היה צריך להם. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
עד שבא שמעון בן שטח כו' והיינו כרב יהודה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף צג.</h2>
מתני'. מי שהיה נשוי שלש נשים וכתובות שלשתן [נ]חתמו ביום אחד שאין שעבוד [כתובה] א' קודם לשעבוד חברתה דאי בתלתא יומי הקודמת בשטר קודמת לגיבוי. אם יש [שם] מנה משועבד הוא לכולם דבכלהו כתובות איכא לפחות מנה ולפיכך [חולקות בשוה ונוטלת כל אחת ואחת שלשים ושלשה דינרין ושליש דינר. היו שם נכסים שוה מאתים חד מנה] משועבד לכולן דבכלהו כתובות ליכא פחות ממנה וכל חדא וחדא אמרה דידי הוא ואידך מנה משועבד לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות דכל חדא וחדא תבעה כולהו מאתים ואפ"ה נוטלת בעלת מנה חמשים דשעבודה לא הוה אלא אחדא מנה דמהנהו מאתן לא תבעה אלא מנה ובאידך מנה מודה היא דלית לה ביה מידי ובעלת ב' ובעלת ג' חולקות ק"נ דאשתיור מבעלת מנה ונוטלת כל אחת מהן ג' דינרים של זהב שהן ע"ה של כסף לכל חדא וחדא שהדינר של זהב שוה כ"ה דינרין של כסף כדאמרינן בב"מ [מ"ד ע"ב] עשרין וחמש[ה] דינר [כסף] בדינר של זהב וצחות לשון נקט תנא ג' דינר של זהב ולא בעי למימני כי רוכלא ומתני' דשנים אוחזין בטלית מסייעי' דקתני התם זה אומר כולה שלי ישבע וכו' בזמן ששניהם מודים או שיש להם עדים חולקין בשוה והני ג' נשים נמי דכתובתן יוצאות ביום אחד ועל מנה אחד מריבות זו עם זו וכל אחת ואחת אומרת שלי הוא אנן סהדי דחד מנה משועבד לכולן דבכולהו כתובות פחות ממנה ליכא הילכך חולקות בשוה לחד מנה ובגמרא פריך דלא מטי לה לבעלת מנה אלא שליש לחלקה דהיינו ל"ג ושליש דינר וכי היו שם מאתים אמאי נוטלת חמשים הא לא הוה שעבודה אלא אמנה ושליש מנה הוא דאית לה לחלקה ותו לא. היו שם נכסים שוה ג' מאות חד מנה משועבד לכולן וחולקות שלשתן באותו מנה ובגמרא מפרש אמאי נוטלת בעלת מנה נ' ומנה שני משועבד לבעלת מאתן ולבעלת ג' מאות דהא בכתובות שתיהן ליכא בציר ממאתן ונוטלת בעלת מאתים מנה ובגמרא פריך ע"ה הוא דאית לה ותו לא דהא לית לה שעבוד כלל במנה ג' דמנה ג' משועבד כוליה לבעלת ש' ושל ש' נוטלת ששה של זהב דהיינו ק"נ דינרים כסף. שהטילו לכיס זה ק' וזה מאתים וזה ש' ונשתתפו. פחתו שנפחתה פרקמטיא שלהן והפסידו מן הקרן או שהותירו שעשו שבח. כך הם חולקים זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו שאם השביחו מנה בעל מנה נוטל ששית ובעל מאתים נוטל שליש דהיינו שתי ששיות המנה ובעל ג' מאות נוטל מחצית ג' ששיות המנה וזהו מחציתו וכן אם פחתו מנה זה נוטל פחות ששית מנה וזה נוטל פחות שלישית מנה וזה נוטל פחות חצי מנה והיינו דומיא דג' נשים דכל אחת נוטלת לפי שעבודה. רש"י במהדורא קמא.
אמר שמואל סיפא דקתני של מנה נוטלת חמשים קא מיירי כגון דכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה כלומר בהאי מנה דקא תבעת לכתובתיך לא אתינא בהדיך לדינא ולא פליגנא ליה בהדיך דכל אימת דלא בעיא למיתי ולמתבע חלק דידה לא מצינא לאטרוחה וקנו מידה ואזול בעלת מנה ובעלת ש' לדינא ופליגי אהדדי לההיא מנה בשוה ובמאי דכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה נתרווחה בעלת מנה י"ו זוז וב' חלקי דינר והדרא בעלת מאתן ואמרה לה לבעלת ש' זיל[י] פלגי בהדאי בק"נ דאשתיור בידך דשעבודא דידי אמאתן הוא ונוטלת כל אחת ואחת ג' דינרים של זהב וכל אחת ואחת מפסדא מחלק דידה ח' זוזי ושליש דינר משום ההיא כתיב' דכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה ומתנה בעלמא הוא דיהבת לה בכה"ג דאין אדם יכול לכופה שתבא עם זו לדין. תימא בעלת ש' לבעלת ר' הא סליקת נפשך מחד מנה דהא כתיבת לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה ואין לך בחמשין דאשתיור ממנה ולא מידי אלא שקלי ממנה אחר נ' משום דמציא אמרה לה מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי ופליגנא בהדך בכל דאית לך. רש"י ז"ל במ"ק.
זו משנת ר' נתן דאמר בבבא מציעא בפרק הבית והעליה [קי"ז ע"א] הבית והעליה של שנים שנפלו אמר בעל העליה לבעל הבית וכו' ואיבעיא לן התם בגמרא אין לו לבנות לא לזה ולא לזה מאי כלומר שאין להם כלום תא שמע ר' נתן אומר התחתון נוטל שני חלקים בקרקע והעליון שליש בקרקע ואמרינן התם מאי טעמא דר' נתן ומשני דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא כמה מפסדא עליה לבית תילתא שמתוך גובה העליה מרעי לכותלי הבית שלישיתן ונפלי שאלמלא אין עליה בנויה על הכתלים היו עומדין יותר של[י]ש שנים שעמדו הלכך שקיל תלתא בקרקע ואע"ג דכולה בית משועבד לכל חד וחד לתשמישו שקיל האי לפום מאי דמפסיד ליה לבית והאי לפום רווחא דאית ליה בקרקע והכא נמי כל חדא וחדא שקלא לפום שעבוד כתובתה. אמר ר' אין אני רואה דבריו באלו שלש נשים אלא חולקות בשוה בכולהו תפיסות בין בר' בין בשלש מאות דכל זמן שלא גבו עדין הוה שעבודא דכלהו כתובות אכלהו מני ואף בעלת מנה הוי שעבודה אכלהו מני וברייתא [תני] הך משנה [ד]ר' נתן כו' ואגב מתניתי' נסיב לה הכא. משנה זו ר' נתן אמרה וסתם [נשנית ו]אשמועינן תלמודא דר' נתן אמרה אבל ר' פליג עלי'. רש"י במ"ק.
<h2>דף צג:</h2>
השכר לאמצע דחולקין בשוה וה"ה דהפחת לאמצע מסתברא מילתיה דשמואל דשכר לאמצע בשור שלקחוהו לחרישה ועומד לחרישה כלומר שחורשין בו ולפיכך השכר לאמצע שהרי שניהם טרחו ביחד תחילה וסוף בלקיחתו של שור ובטורח חרישה ואי לא הוה חלק דבעל מנה לא הוה תמן חרישה כלל שאין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הלכך חולקין בשוה אבל שור שלקחוהו לחרישה ושבח בבשר ושחטוהו זה נוטל לפי מעותיו וכו' שהרי מתחלק הוא לאיברים והאי דנקט ראשית מקחו לחרישה רבותא אשמועינן דאע"ג דמעיקרא אדעתא דלפלגו בשוה נחות לשותפות השתא דשבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאיברים יטול איש איש לפי מעותיו. כ"ש. וזה הלשון עיקר. לשון אחר בשור לחרישה שהטילו לכיס להרויח זה מנה וזה מאתים וקנו ב' שוורים אחד במנה ואחד במאתים וחרשו בהן שכר החרישה חולקין בשוה ששני השוורים טרחו ביחד בחרישה. לחרישה ועומד לטביחה שלאחר שקנאום לחרישה שמנו השוורים והשביחו בגופן ומכרום לטביחה ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה הואיל וטרח זה עמו וחזר על אותו שור בלקיחתו השכר לאמצע. וללישנא אחרינא נמי דפרי' שקנו ב' שוורים ולא היה השבח אלא משור אחד (ו)האי דקא נסיב תלמודא שור לחרישה ועומד לטביחה מילתא אגב ארחיה נקט שאין דרך בני אדם ליקח שור במנה ומאתים מתחלה לשחטו. מיתיבי שנים וכו' בריתא היא. לקח זה בשלו שלקח זה שור בריא במאתים שלו וזה כחוש במנה ונתערבו וחרשו הרי זה נוטל לפי מעותיו וכו' דשור כחוש אין עבודתו שוה לבריא. וליפלוג בדידה כלומר אמאי נסיב חלוק בשני שוורים אפילו בהטילו מעות לכיס ולקחו שור אחד הוה מצי למתני זה נוטל לפי מעותיו וכו' אם איתא כדאמרת שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל וכו' מדלא קתני הכי ש"מ שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע וללישנא אחרינא לקח זה בשלו שלא הטילו לכיס כלום ולא לקחו שני שוורין בג' מאות ביחד ולא קנו מאמצע השותפות אלא כל אחד ואחד לקח לעצמו קודם שנשתתפו. ליפלוג בדידה היכא דנשתתפו מתחלה והטילו לכיס. פחתו ממש שהפסידו. הותירו ממש שהרויחו וקתני כך הם חולקים כל אחד לפי מעותיו ותיובתא דשמואל. לא הותירו זוזי חדתי שהטילו לכיס זוזים פסולים ונשאו ונתנו בהם עד שהוציאו אותם זוזים חדשים היוצאים בהוצאה הילכך חולקין לפי המעות דהאי מנה הטיל ומנה שקיל ודוקא (זוזי חדתי דאמרינן דהאי מנה הטיל ומנה שקיל) במטבע אחד אבל בשתי מטבעות של שתי מדינות והאחת חזקה מחברתה שי"ב יחליפם בי"ח מחברתה ונשאו ונתנו בזוזים פסולין שלהם עד שנעשה מטבע חזקה כל כך הכא ודאי השכר לאמצע ולא אמרינן האי מנה הטיל ומנה שקיל [ודוקא בזוזי חדתי הוא דאמרינן דהאי מנה הטיל ומנה שקיל] והאי ר' הטיל ור' שקיל דאי אמרת השכר לאמצע אשתכח דבעל מנה שקיל טפי ממנה ובעל ג' מאה שקיל בציר מג' מאה. [פחתו אסתירא דציניתא] שלא היו שוין ו' מאות זוזים שלהן אלא ג' מאות חדשים ואיכא [פחתא שלש מאות] על ו' מאות כל אחד ואחד נוטל [לפי מעותיו דאי אמרת הפחת לאמצע אשתכח דבעל מנה לא שקיל כלום דהאי] שליש מנה הוא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
מי שהיה נשוי ד' נשים זו אחר זו ואיידי דתנא לעיל ג' נשים תנא הכא ד' נשים ולאו דוקא קתני ארבע. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במ"ק הראשונה קודמת ליטול כתובתה. נשבעת לשניה שלא גבתה כתובתה מבעלה דאימר צררי אתפסה וכגון שלא נשתייר מן הראשונה שיעור כתובתה של שנייה ושנייה לג' דאי אתפסה צררי אותן נכסים שנשתיירו מן הראשונה שנטלה השנייה שלא כדין נטלה ואהכי נשבעת לג' ואם גבו כולן ג' נשים ולרביעית אין לה כתובה שלישית נשבעת לרביעית ואם יש נכסים כדי כולהו הרביעית שהיא האחרונה אינה נשבעת לחברותיה וכדמפרש שמואל בגמרא טעמא דת"ק ודבן ננס ואליבא דאביי נשבעת ליתומים. ע"כ.
ובמ"ק כתב [רש"י] וז"ל היו כלן הכתובות יוצאות ביום אחד שנכתבו ביום אחד.
זכתה ונוטלת כתובתה קודם לחברותיה ומש"ה קודמת דבירושלים היו כותבין שעות ובירושלם עסקינן וכך היו כותבין בירושלם בכתובה בשעה פ'. רש"י במ"ק.
במאי קא מפלגי תנא קמא ובן ננס כלומר בהי טעמא פליגי ברביעית. רש"י במ"ק.
<h2>דף צד.</h2>
שנמצאת שדה שנטלה אחת מן הראשונות בכתובתה שדה שאינה שלו שגזולה היא ביד הבעל והך אחרונה בעלת חוב מאוחרת היא ותנא קמא סבר מה שגבה לא גבה ואמטו להכי אינה נשבעת רביעית לשלישית שאפילו גבתה כתובתה כדין שלא קבלה כלום מיד הבעל אם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו ונגזל טורף שדה מן השלישית או מאחת מהן חוזרת על הרביעית שהיא מאוחרת וטורפת כתובתה מידה דהא אין גיבויה גיבוי הלכך למאי כו נשבעת לראשונות דהואיל ולא מוקמינן בידה אם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו נמצאת רביעית נשבעת בחנם לגבי ראשונות ובן ננס סבר מה שגבה גבה והלכך כי אתיא רביעית למשקל כתובתה נשבעת לשלישית דאי אתפסה בעל צררי ומתרמי יומא או ליומא אחרי שדה של אחת מהן גזול שתוכל אותה שטרפו מידה שדה שאינה שלו לחזור על אותה שדה וכי נשבעת שלא גבתה כלום תו לא הדרא אחת מהן עלה דידה לשבועה דשבועה לאחד שבועה למאה ולא מציא רביעית למימר לשלישית לכשתמצא שדה של אחת מהם גזולה אני נשבעת דאמרה לה שלישית אי גביית בלא שבועה תו לא חזייא ולא מציא חדא מינן למהדר עלך דמה שגבית גבית ואליבא דשמואל לא מיירי מתני' בשבועה של יתומים דמוקים לה שמואל למתני' ביתומים גדולים וקסבר שמואל כי תקון רבנן שבועה ליתומים לקטנים תקון ובדליכא שיעור כתובות איירינן במתני'. ה"ג (לא) דכ"ע מה שגבה [לא] גבה בן ננס סבר חיישינן שמא תכסיף את הנכסים ואהכי משבעינן לה דאי לא סברא להכי לא איכפת להו להשביעני דאם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו עלי דידי הדרא ואזלא ומכחשא לארעא משום דלא סמכא דעתה עלויה הילכך כי משבעינן לה סמכא דעתה ולא מפסדא לה לנכסי דסברא בחנם לא משבעי לי בית דין ות"ק סבר לא חיישינן ונפרעת שלא בשבועה דכיון דאמרינן מה שגבה לא גבה שבועת חנם היא. ל"א אף היא לא תפרע אלא בשבועה שנשבעת ליתומים במאי קא מפלגי כגון שנמצאת וכו' והואיל ואין גבויה גבוי שכבר יצא ערעור על שדה של אחת מהן למאי כו משבעי לה יורשין. מה שגבה גבה הילכך נשבעת ליתומים חיישינן שמא תכסיף בן ננס סבר הואיל וידעה דלבסוף ראשונה נוטלתה ממנה מקלקלא להו לנכסי כי שבקי' להו בידה עד דתבעתא לדינא בעלת שדה גזולה הילכך כי משביעינן לה סמכא דעתה ולא מפסדא והאי כגון שנמצאת לאו ממש הוא אלא שיצא עליה ערעור. גמגום. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל דאביי קשישא איכא בינייהו והיתומים באי' להשביעה ולא בנמצאת שאינו שלו מיירי. יתומים שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה גדולים ואצ"ל קטנים דלא (לי)פלוג רבנן בתקנתא דידהו בין גדולים וקטנים ומתני' כגון דהוו יתומים גדולים עסקינן ת"ק לית ליה דאביי קשישא ואהכי אינה נשבעת דקים לן מה שגבה לא גבה וליתומים נמי לא דהא גדולים נינהו ולגדולים לא עבוד רבנן תקנתא ובן ננס אית ליה ואע"ג דאמרינן מה שגבה לא גבה ליתומים מיהא נשבעת. אביי קשישא תנא הוא. ע"כ.
ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא ויצא אותו חד מב"ד זכאי לא מצי אידך אח או שותף למימר לההוא חד שיצא זכאי מב"ד לאו בעל דברים דידי את כלומר בהדי דידי לא א(יי)תית מדינא לעולם דההוא דינא דעבדת בהדי חבראי לא שייך בי מידי וחות בהדאי לדינא אלא ההוא שותף שליחותיה דחבריה עבד וכיון דיצא זכאי מחד מינייהו תו לא מצי אידך למתבע מיניה מידי. ל"א ואזיל חד מינייהו בהדיה לדינא וחייבו ב"ד לאח או לשותף לא מצי אידך שותף למימר ליה לבעל דין לאו בעל דברים דידי את שלא אותי חייבו ב"ד. נשבעת לשנייה כי ליכא תמן נכסים כדי כתובה שנייה אלא כדי חציה ושניה לשלישית משום ההוא מותר דשקלא ראשונה לשלישית לא קתני דכיון דאשתבע לה לשנייה משום פחת כתובתה לא צריכא לאשתבועי זימנא אחריתי לשלישית דלית לה כתובה כלל דשליחות' עבדא שנייה לגבי ראשונה. הכא נמי עבד שותף שליחותיה דחבריה בין לזכות בין לחובה. רש"י במהדורא קמא.
ולא אמרן דמצי טעין אי הואי התם הוה טענינא טפי אלא דליתיה במתא כשבאו אלו לדין איבעי ליה למיתי לב"ד בהדי חבריה וכיון דלא אתא תו לא מצי טעין מידי. רש"י במהדורא קמא.
וכ"כ [רש"י] במהדורא קמא וז"ל שני שטרות של מכר ושל מתנה היוצאין על שדה אחת לשני בני אדם וביום אחד נכתבו ובמקום שאין כותבין שעות דלא ידעינן הי מינייהו קדים דאלו ידעינן הי מינייהו קדים לרב לחתימה ולשמואל למסי' ההוא דקדם ודאי קנה אפילו היכא דלא כתבי' שעות. שודא דדייני חזינן את מי אוהב יותר לההוא ודאי מסר ברישא. רש"י במ"ק.
לימא רב דאמר כר"מ דאמר במסכ' גיטין עדי חתימה כרתי דחתימה עיקר וכי היכי דאמר ר"מ גבי חתימה עיקר דהא לא בעי אלא חתימה לחודה לשמה ומוקי לה לקרא דכתיב וכתב לה בחתימה הם הכי נמי לגבי שטרא חתימה עיקר למאן דבעי למקני בשטרא כדאמר אביי בקדושין [כ"ו ע"א] כי הוה זבין מידי מחבריה אמר אי בעינא דאקנה במעות אקני ואי בעינא דאקני בשטרא אקני אקני בכספא כי היכי דלא הדרת בה ואקני בשטרא דאי בעינא הדרא בי כל אימת דלא נחתם השטר אליבא דר"מ דהא קי"ל דקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה ומ"ה אמר רב חולקין דאפשר לצמצם שנחתמו שניהם ברגע אחד ושניהם קנו ביחד ושמואל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי [אותן עדים] שהם בעת מסירת הגט לידה של אשה הן כורתין בינו לבינה וקרא דכתיב וכתב לה לשמה בכתיבה ממש קא משתעי ומאן דבעי נמי למקני בשטר לא קני עד שימסור מוכר השטר ליד הלוקח הלכך אי אפשר שימסור שני שטרות על שדה אחת לשני בני אדם ביחד שהרי זה מעכב על זה ולאחד מהם ודאי מסר תחלה בלא ידיעת חברו ההוא דמסר ליה ברישא ההוא קנה וכיון דלא ידעינן למאן מסר ברישא וכו' את מי אוהב זה המוכר יותר לו מסר השטר תחלה ויהבינן ליה רב סבר כיון דלא ידעינן למאן מסר ברישא חלוקה עדיפא משודא. עכ"ל רש"י במ"ק.
<h2>דף צד:</h2>
הלכה כר' אלעזר בגיטין שחתימת הגט אינה עיקר דאין עדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם אבל בשאר דברים דלא מצי אינש לאקנויי מידי בלא סהדי ודאי חתימה דהתם עיקר ובחתימה קנו אינשי בשטראי אף בשטרות הלכה כר"א דעדי מסירת השטר כרתי קנייה הא מני ר' מאיר ואפשר לצמצם הלכך קתני חולקין. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא דתניא בשלהי פ"ק דגיטין הולך מנה לפלוני ובקשו ולא מצאו שהרי מת יחזרו למשלח דהולך לאו כזכי דמי מת משלח יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו כדמפרש התם דמספקא להו לרבנן אי הולך כזכי דמי דכי אמר ליה הולך מנה זה לפלוני כמאן דאמר ליה זכה במנה לפלוני וכגון דההיא שעתא הוה משתלח קיים או אמרינן הולך לאו כזכי ולא קנה משתלח באמירה דמשלח והיכא דאיכא ספיקא חלוקה עדיפא וכאן אמרו שאר כל החכמים מה שירצה שליש דהיינו שליח יעשה שאם יראה שליש שנתן משלח בעין יפה כל כך שהיה חפץ שיבא המנה ליד יורשין ינתנו ליורשי משתלח ואם לאו יחזרו ליורשי משלח אלמא שודא עדיפא דבתר שודא דשליש אזלינן. ע"כ.
[אמיה דרמי בר חמא וכו'] א"ל רב נחמן לרב ששת ומר מאי טעמא וכו' א"ל רב ששת לרב נחמן משום דרמי בר חמא קדים דבצפרא כתבינהו ניהליה. דכתבי שעות דהיכא דכתבי שעות לא דייקי כלל בתר מסירת השטר דכיון דחזינן ליה דקדים לא אמרינן אימר ההוא דקדים בתראה הוה למסירה דקי"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי אלא ההוא דחזינן ליה דקדים מחזקינן ליה בחזקת דהוא קדים נמי למסירה דאי לא תימא הכי אפילו הנהו שטרי אינן יוצאין ביום אחד אלא זה ביום פ' וזה ביום פ' היכי יהיב ליה לקדמאה הא איכא לספוקי דילמא ההוא דקדים בתראה הוה למסירה אלא ודאי היכא דכתי' כהלכת מנהג המקום לא דייקינן כלל בתר [מסירה] אלא בחזקת דקמא לכתיבה הוה נמי קדים למסירה מחזקינן ליה אבל היכא דלא כתבי שעות ויוצאין ביום אחד שלא כמנהג המקום אמרינן אימר בתראה קדים למסירה הוה ואינך שטרי דרמי בר חמא ומר עוקבא דלא הוו ידעי הי מנייהו קדים למסירה הילכך דיין להו רב נחמן בשודא דדייני. ל"ש. ומכאן אמר ר' יהודה דהקונה בשטר צריך שימסור לו מקנה לידו. רש"י במהדורא קמא.
הנהו תרי שטרי של מכר שהיו של שני ב"א והיו כתובין על שדה אחת. הוה כתיב ביה בשטרא בה' בניסן מכר פלוני לפלוני שדה זו. בניסן סתמא בניסן מכר פלוני לפלוני שדה זו. ואנא אפסיד מעות שנתתי בר כ"ט בניסן את ולההוא דה' בניסן מכרה תחלה ושטר מכירתך בטלה. ונכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך לטרוף לקוחות שלקחו מן המוכר מאחד באייר ואילך. א"ל יכלי למימר לך לקוחות את בר חד בניסן ואת קדים לההוא דה' בניסן וקרקע שנטל בר ה' בניסן שלך היתה והנחנו לך את שלך. ל"א הנהו שני שטרות הלואה של [ב'] בני אדם. בה' בניסן הלוה פלוני לפלוני. אוקמיה רב יוסף וכו' בנכסיה שהגבהו קרקע בת חורין שהיתה שם. טירפא לטרוף לקוחות. בר חד בניסן את ולך נשתעבדו נכסים תחלה וקרקע שנטל בר ה' בניסן בשעבודיה היה שלך והנחנוה בת חורין שתהא גובה הימנה. מאי תקנתיה דהאי שטרא דידיה דכתיב בניסן סתמא נכתבו הרשאה להדדי שיהא האי בר ה' בניסן מוסר לו שטרו לבר ניסן סתמא ויכתוב לו על השטר הרשאה וילך אצל לקוחות מאייר ואילך ויטרוף ממה נפשך דאי אמרי ליה את בר חד בניסן לימא להו כבר גביתי בשטר זה קרקע שהנחת לי וטרפתיה ממנו והשתא טריפנא להא משום אידך שלקחה בה' בניסן [ואי נמי כתב ליה בר ניסן סתמא לההוא דחמשא בניסן] הרשאה מצי למעבד כה"ג וכן לגבי הלואה. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף צה.</h2>
וז"ל רש"י במ"ק אין לי עמך כלומר לא אטרוף לך מידך משום שעבוד כתובתי. שניה דלדידיה לא כתבה דין ודברים אין לי עמך וטרפא מיניה [משום] שעבוד כתובתה מן הלוקח השניה דשטר כתובתה קדים לשטרא דלוקח מוציאה כשימות הבעל [מן הלוקח] והראשונה שנשא תחלה דכתובתה קדמה לשניה מוציאה לאותה שדה מיד השניה והלוקח שכתבה לו זו דין ודברים אין לך עמך חוזר וגובה מיד הראשונה וחוזר[ו]ת חלילה כלומר ושניה מלוקח וראשונה מן השניה ולוקח מן הראשונה. ע"כ.
וז"ל רש"י במ"ק בשקנו מידה דמגופה של קרקע קנו מידה וכדאמרינן בפ' הכותב [לעיל פ"ג ע"א] וברייתא בדלא קנו מידו. ע"כ.
וחזר ולקח מן האשה שנתן לה קצת והודית לו מקחו ומחלה לו שעבוד כתובתה. ולקח משמע בענין מכר. רש"י במ"ק.
הא ר' מאיר הא ר' יהודה דתניא כתב לראשון שדה אחת. ולא [חתמה לו לא] הודית לו שלא כתבה לו ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך לשני וחזר ומכר לאחר שדה אחרת וחתמה לו שהודית לו ללוקח שני מקחו כאדם שחותם על השטר במה שכתוב בו. אבדה כתובתה דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי וכדאמרי' לקמן אי איתא דנחת רוח עבדת מקמא איבעי לך למיעבד שלא לערער עליו אבל רב חסדא לא משמע ליה הכי דקסבר דלאו דוקא נקט ר' מאיר שני לקוחות וה"ה ללוקח אחד ר' יהודה אומר אפי' בשני לקוחות יכולה היא שתאמר וכו' ומציא אמרה משום הכי חתמתי לשני דלא יכולתי לקבל תרעומת של בעלי שהיה לו עלי על שלא חתמתי לראשון. מתני' דהכא דקתני מקחו קיים ר' מאיר היא. ומתני' דגיטין ר' יהודה היא. רש"י במהדורא קמא.
[ומתני' דכתבה לאחר] מ"ה לא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי דשני לקוחות הוו דמעיקרא כתב לאחד ולא כתבה לו דין ודברים ולשני כתבה לו על שדה אחר דין ודברים אין לי. ואית ספרים דכתיב בהו דכתב לאחר שכתב מתחלה לאחר ולא חתמה לו. רש"י במהדורא קמא.
תנן התם אין נפרעין אשה בכתובתה ולא בעל חוב את חובו ואע"ג דקי"ל אשה ובעל חוב דינם בבינונית היינו היכא דאיכא בני חרי בינונית. רש"י במהדורא קמא.
נהי דאבדה כתובתה משני משום דחתמה לו מראשון דלא חתמה לו מיהא תגבה דאותו שדה שחתמה עליו שוב אינה יכולה לגבות וכמאן דאשתדוף לגבה דמי ותטרוף ממשעבדי מראשון ומדקתני אבדה ש"מ אשתדוף בני חרי לא טריף ממשעבדי ומשני משני לית לה אבל מראשון גביא ומהא ליכא למשמע מינה. ה"ג אמר רבא שתי תשובות בדבר וכו' לגמרי משמע אפילו מראשון ושמעינן מינה דלא טריף ממשעבדי ועוד תניא ברייתא אחריתי בהדיא דאפילו מלוקח ראשון אבד ב"ח שעבודא ושמעי' מההוא דהיכא דאשתדוף בני חרי דחתם ללוקח שני דלא טריף ממשעבדי. לשנים שמכר שתי שדות לשנים וקא מהדר תלמודא מתרווייהו נמי לא תפשוט. [ל"א] ה"ג התם איהו דאפסיד אנפשיה וכולה רבא קאמר לה לא תימא מאי אבדה משני דאף מראשון אבדה ואפ"ה לא נפשוט מינה אשתדוף בני חרי לא טריף ממשעבדי דתהם הוא דאבדה כתובתה והא דקתני אין לו על לוקח ראשון כלום חד טעמא הוא האי דלא הדר גבי מראשון משום דאפסיד אנפשיה בידים דכתב לשני דין וכו' אבל היכא דאשתדוף מאליהן אכתי אימא דטריף ממשעבדי. ורב יימר לפרוקי בעיין דלעיל קאתי והא מעשים בכל יום דאשתדוף בני חרי ודייני להו דייני למטרף ממשעבדי. רש"י ז"ל במ"ק.
<h2>דף צה:</h2>
וז"ל רש"י במ"ק לעשר שנין וכתב ליה במשלם שנין אלין תפוק ארעא דא בלא כסף דלפירות לחוד מכרה לו. פרדסא סתם דתלמודא היינו כרם וקש נזדקן הכרם שיבש ולא עשה פירות. טירפא למטרף לקוחות שלאחריו שהרי באחריות מכרה לו לעשר שנים והיכא דקש אין לך אשתדוף בני חרי גדול מזה וקא חזינן דקא טריף ממשעבדי [איהו] לוקח שלקח שום קרקע מלוה זה לבתר דמשכן פרדסא אפסיד אנפשיה מידע ידע דפרדסא עביד דקש והדר ודאי מלוה טריף מיניה. ע"כ.
אמר אביי נכסי לך וכו' האומר לאשה פנויה נכסי לך ואחריך לפ' בעל לוקח הוי באותן נכסים דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי ודמי כאלו מכרה אותן לו ואם מתה היא בחיי בעל אין לאחריך לאותו פ' שאמר נותן מתנה שיהיו הנכסים אחריה אין לו כלום במקום בעל דקי"ל כרשב"ג דאמר ירד הראשון ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון דאחריך משמע אי איתנהו לנכסי אחריך לפ' ואי ליתנהו אחריך לית ליה מידי. השני מוציא מיד הלקוחות דדוקא [אמר] נותן מתנה אחריך דלא ניחא ליה דמזבין להו ראשון אלא ליהוו לדידיה כי היכי דליהוו אחריו לפ'. רש"י ז"ל במ"ק.
ואמר אביי נכסי לך כו' וכדמפרש לה בסמוך כשהיתה תחת בעלה אמר לה אדם אחד נכסי לך וכו' הבעל מוציא מיד הלקוחות דאשה דמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות והני נמי נכסי מלוג נינהו ובעל הוי לוקח הראשון ואחריך מיד הבעל דכיון דכשהיא נשואה אמר לה אחריך לפלוני איכא למימר משום דקפיד אבעל אמר לה הכי דשפיר הוה ידע דכל מאי דאית לה הוי דבעל לפיכך אמר לה אחריך לפ' לאפוקי בעל הוי דהכי קאמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני ואהכי מוציא אחריך מיד הבעל ולוקח חוזר וטורף מיד אחריך דהא אין לשני אלא מה ששייר ראשון ומוקמי' להו לכלהו נכסי בידא דלוקח דאין חוזרין חלילה לטרוף. רש"י במ"ק.
התם במתני' אית להו פסידא לכלהו לב"ח וללוקח אבל בעל ואחריך לית להו פסידא דהא ליתיה חוב לגבייהו ולוקח לחוד הוא דאית ליה פסידא ואהכי מוקמינן להו בידיה. מי אמר אביי הכי אחריך מוציא מיד בעל כשהיא פנויה אמר לה וליכא למימר משום דקפיד אבעל אמר לה אחריך לפ' אלא הכי אמר לה שאם לא תמכור ולא תנשא לבעל להוי לפ' אבל אם תמכור ותנשא ותמות בחיי בעל אין שם אחריך ואין לשני כלום. רש"י במ"ק.
תנא וכן ב"ח ושני לקוחות שהיה אחד נושה בחבירו מנה והוה ליה ללוה תרי קטיני דארעא ומכרן לשנים זו בחמשין וזו בחמשין וכתב ב"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך טורף ב"ח מלוקח הראשון ואינו יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו שהרי אין בשתיהן אלא שיעור חובו ולוקח ראשון מלוקח שני וב"ח מלוקח ראשון ולוקח שני חוזר וגובה מב"ח שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך ולוקח ראשון מן השני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם א"נ כגון שמכר לאחד שדה אחת ולא חתם לו ב"ח. וחזר מוכר ומכרה לאותה שדה עצמה לאדם אחר וחתם לו ב"ח טורף מלוקח ראשון ולוקח שני מב"ח ולוקח ראשון מלוקח שני כדלעיל והם הכי נמי אשה בעלת חוב ומילתא יתירא ה[יא] דפשיטא לן דדינא דאשה בחובה כדין איש בחובו. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא ואין חייבין בקבורתה אלא נוטלת כתובתה וקוברת את עצמה ואם (היתה) שומרת יבם היא יורשיה יורשי כתובתה כלומר היורשין כתובתה דהיינו אחים של בעל חייבין בקבורתה ע"כ.
וז"ל רש"י במ"ק אנשי גליל היו כותבין ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך דמשמע כל זמן שאין דעתה להנשא יש לה מזונות על כרחן של יתומים ואנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין לפיכך וכו' בפרק נערה [לעיל נ"ב ע"ב]. שפיר מש"ה מציאת אלמנה לעצמה דכיון דאין לה מזונות אלא על דעת יורשין לא יתכן לומר שתהא מציאתה שלהן דאי הוה מציאתה מנה או מאתים היום שקלי מציאתה ולמחר אמרי לה טלי כתובתיך וצאי ושוב אין לה מזונות. תהוי אלמנה לגבי יתומים כי היכי דהויא לגבי בעלה מה בעלה מציאתה שלו אף יתומים מציאתה שלהם. ע"כ.
<h2>דף צו.</h2>
חוץ ממזיגת הכוס וכו' דגנאי הוא לה לעשות מלאכות אלו אלא לבעלה אבל טוחנת ואופה ועושה להם בצמר. רש"י במ"ק.
אבל מנח תפלין ההוא תלמיד לית לן בה ואע"ג דאמרי' בעלמא [לעיל כ"ח ע"ב] הניח תפלין בפני רבו לא יצא לחירות דשמעינן מינה דעבד מניח תפלין אפ"ה לא חיישינן הואיל ואין מנהג עבדים להניח תפלין ל"א מניח תפלין עבד אינו חייב בתפלין דתפלין אתקוש לת"ת כדמפרש בקדושין [ל"ד ע"א]. רש"י במ"ק.
למס מרעהו מתלמידו כלומר מי שמסיר עצמו מרעהו כאדם שאומר לחברו הסר מעלי שאינו רוצה שיקרב אצלו לשמשו חסד דומה כאלו הסיר ממנו חסד. מס לשון השמטה והסרה כמו ולא ימס [דברים כ']. ל"א למס מרעהו חסד מה כתיב למעלה האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני וכתיב בתריה למס מרעהו חסד ומשמע הדוחה תושיה ממנו תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. רש"י ז"ל במ"ק.
שתפסה מטלטלין אפילו לאחר מיתה מה שתפסה תפסה ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה ולא מתזנא אלא ממקרקעי דשעבוד כתובתה ותנאה אמקרקעי נינהו אפילו הכי אי תפסה מטלטלי לאחר מיתה לא מפקינן מינה הואיל ואמרי' [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומציא למימר אי מזבני יתמי ממקרקעי תו לית לי מזוני דלא מצינא למגבי ממשעבדי [ואהכי] הויא תפיסה וכגון שתפסה בסמטא אפילו לאחר מיתה ואע"ג דאמרינן [לעיל פ"ה ע"א] אין תפיסה אלא מחיים הני מילי במידי דמצי טריף ממשעבדי אבל מידי דלא טריף ממשעבדי תפיס אפילו לאחר מיתה. רש"י ז"ל במ"ק. [ולא היה כח ביד חכמים כו'] ולא היה כח בחכמים בראיות להוציאה מידה בדין משום טעמא דפרישנא. רש"י במ"ק.
ה"ג אמר רבינא כו' אבל לכתובה דגביא מ"מ ממשעבדי לא הויא תפיסתה במטלטלי לאחר מיתה כלום. ממקרקעי כלומר משום דכתובתה לא משתעבדא אלא ממקרקעי ואינה נפרעת אלא ממקרקעי מזונות נמי אינה נפרעת אלא ממקרקעי אלא מאי דתפוס תפוס בין לכתובה בין למזונות היכא דליכא קרקעי. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף צו:</h2>
פירש"י ז"ל במ"ק יתומים אומרים נתננו לה מטלטלין למזונותיה והיא תובעת מזונות דלשעבר אבל מזונות דלהבא לאו כל כמינייהו דיתמי דמצו אמרי נתננו. נכסי אע"ג דמשעבדי למזונות בחזקת יתמי קיימי ואי בעיא למגבי מזונות מנכסי בני חרי דיתמי עליה להביא ראייה שלא נטלה בחזקת אלמנה דהא משעבדי למזונותיה וגבי כתובה ליכא למימר הכי משום דכל אימת דהוי שטר כתובתה בידה לא מצו אמרי יתמי נתננו. כל זמן שלא נשאת והיא תובעת מזונות עשירה בתוך שלש שנים וענייה בתוך שתים על היתומים להביא ראייה שנתנו לה דנכסי בחזקת אלמנה קיימת. נשאת והיא תובעת מזונות של שתי שנים או שלש או ארבע וכגון דאית לה סהדי דתבעה מינייהו בתוך שלש שנים עליה להביא ראיה דכיון דנשאת נפקי להו נכסי משעבודה דכל ימי מיגר אלמנותיך כתב לה בעל והשתא מיהא ליתנהו נכסי בחזקתה הלכך עליה להביא ראיה אלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי. ע"כ.
אמר רב שימי בר אשי הך מילתא דבעי ר' יוחנן פלוגתא דתנאי היא מוכרת מנכסי יתומים לצורך מזונות או אם היתה חייבת ליטרא מעות ואין לה ממה לפרוע ורוצה לגבות קצת כתובתה משום ב"ח שלה מוכרת לצורך כתובתה וכותבת אלו למזונות מכרתי וכו' דהא אמרינן במתניתין [צ"ז ע"א] אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ושמעינן מינה שיכולה היא למכור בין לכתובה בין למזוני שלא ברשות ב"ד ומכרה קיים ובלבד שתמכור שוה בשוה ומחתמת על אותה כתובה עדים (ו)מוכרת וכותבת סתם כך וכך מכרתי ולא בעי' לפרושי אלו למזוני ואלו לכתובה דלכי אתיא למגבי כולה כתובתה אי שקלה טפי ממאי דלא אפקת במזונותיה במאי דפסקו לה ב"ד לאותו שבת נוטלת לאותו מותר בכתובתה וכך כחה יפה דאי מצריכינן לפרושי אלו למזונות ואלו לכתובה אי לא משכחא בני חרי למזוני כיון דכתבה לכתובתי מכרתי לא יכלה למגבי מזוני ממשעבדי דאין מוציאין למזונות האשה והבנות מנכסים המשועבדים אבל השתא דכתבה סתם יכולה היא לומר מה שמכרתי מכרתי למזונות ולא נתקבלתי כלום מכתובתי ואזלא וטרפא לכתובה ממשעבדי ר' יהודה סבר נכסי בחזקת יתמי קיימי ואי הוה תובעת מזונות דלשעבר מצי למימר יהיבנא ליך מזונותיך ומפסדא להו למזונותיה להכי מבעי ליה לפרושי אלו למזונותיה ולא יהביתו לי טפי אלא כמו שהשטר מוכיח ואפילו היא כותבת אלו לכתובתי מכרתי דהשתא לא יכלא למימר למזונות מכרתי ותו לא טרפא ממשעבדי אפ"ה כך כחה יפה דלא שכיחא דליכא בני חרי למזוני ומשום הפסד מזונות דמגבוי כתובה ואילך לא בעי למסתפי דהא דאמרינן תובעת כתובתה שוב אין לה מזונות היינו דתבעה לה כולה או שקבלתה כולה אבל אי מצטרכי לה זוזי וגבתה מקצת כתובתה אית לה מזוני וליכא מ"ד מכרה מקצתה שוב אין לה מזונות אלא ר' שמעון בלחוד [לקמן צ"ז ע"ב] בחזקת אלמנה קיימי ולא מצו אמרי יתמי נתננו דמשום חששא דילמא לא משכחא בני חרי למזוני כחה יפה לכתוב סתם דאלו מצרכינן לה לכתוב אלו למזונות מכרתי ע"כ מצרכינן לה לכתוב זה לכתובה מכרתי דודאי שקרא לא מצרכינן לה לכתוב דשקלא לכתובה ממנה וכתבא למזונות מכרתי. רש"י במ"ק.
ממאי דתנאי היא דילמא וכו' ור' יהודה מ"ה מצריך לה לפרש אלו למזונות ואלו לכתובה כי היכי דלא לקרו לה רעבתניתא דאי מכרה למזוני ולכתובה וכתבה סתם כך וכך מכרתי אמרי אנשי כולהו זבנא למזונות וגרגרנית היא דלא מציא להסתפק במזונות שפסקו לה בית דין ומרחקי' אותה אינשי ולא נסבי לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
דאי לא תימא הכי דעצה טובה היא אלא משום דוקא קאמר ר' יהודה וכותבת אלו למזונות מכרתי הא דבעי ר' יוחנן לעיל יתומים אומרים נתננו וכו' נהי דאישתמיטיתיה ברייתא דתנ[א]י (לוי) אלא ממתניתין מיהא דעלה קאי תפשוט ליה מינה דהא קתני מתני' וכותבת למזונות מכרתי אל[מ]א בעיא לפרושי משום דנכסי בחזקת יתמי קיימי אלא מש"ה לא פשיט לה ממתניתין דאיכא למימר עצה טובה היא דלא ליקרו לה רעבתניתא והכי קאמר תנא דמתניתין מוכרת למזונות וכותבת למזונות מכרתי כלומר מה שמוכרת משום מזונות כותבת למזונות וה"ה נמי אם מוכרת לכתובה שכותבת לכתובה מכרתי. רש"י במהדורא קמא.
אי נמי דכ"ע נכסי בחזקת יתמי קיימי היכא דלא מכרה כלל לא לכתובה ולא למזונות ואי אמרי יתמי נתננו עליה להביא ראיה והכא היינו טעמא דר' יוסי שהסתם יפה לה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ולא מצו יתמי אמרי נתננו משום דמכרה וכבר כתב(ל)ה וקבלתן והויא ל(י)ה מוחזקת בדין והואיל וסתם היא כותבת יכולה היא לומר הכל מכרתי למזונות דהויא מוחזקת. נטלן במתנה לא כך כחו יפה שהרי יכול לגבות חובו ממשעבדי וכתובה חוב הוא לגבה הילכך כי כתבה סתם וטענה ואמרה לבסוף כולהו למזונות מכרתי לא כך כחה יפה שהרי טורפת כתובתה ממשעבדי ואפילו אם אין היתומים מאמינים לה לא מפסדא מידי הואיל ומוחזקת היא שמכרה כבר ורבי יהודה סבר דאע"ג דמכרה לא הויא תפיסה דמצי אמרי יתמי לכתובה זבנית הלכך בעיא לפרושי ואיכא למימר הכי והכי ולא מצית למימר תנאי היא וממתני' מיהא ליכא למשמע מידי דאיכא למימר מתני' משום עצה טובה. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף צז.</h2>
כיצד מוכרת למזונות דלעשר שנים פשיטא לן דאינה מוכרת למזונות דדילמא מנסבא בנתים ותו לית לה מזוני א"נ דדילמא מיתת לה ונמצא שהפסידו היתומים שלא כדין ולא נוכל נמי לומר שלא תמכור אלא לחדש אחד בלבד לפי שאין אדם מצוי שיקח קרקע כל שהוא כזה אלא לכמה חדשים ראוי שתמכור בבת אחת ומשני מוכרת לי"ב חדש כלומ' מוכרת כדי שתספיק מן הדמים לי"ב חדש דלקרקע כזה שכיחי קופצים לקנות ולא לפחות והלוקח מפרנס אחת לשלשים יום כלומר אין הלוקח שקונה אותו קרקע שהיא מוכרת למזונות נותן את המעות ביחד דדילמא [מנסבא א"נ דדילמא] מיתת לה תוך י"ב חדש ונמצא שגבת שלא כדין אלא נותן לה בכל חדש וחדש כדי ספוקה שאם תנשא לאחר או תמות יחזיק הלוקח השאר ליתומים. לששה חדשים דלסיפוק של ששה חדשים איכא קרקע דחזיא למזבן. רבי' יהונתן הכהן. וכן פירש"י במהדורא קמא.
וכ"כ להדיא רש"י במהדורא קמא וז"ל זבין ולא אצטריכו וכו' שגלוי לכל שרוצה ליקח באותן מעות חפץ אחר ומכר אגב ההוא צורך ולבסוף לא רצה בעל החפץ למכרו לו מי הוי כמקח טעות או לא. ע"כ.
בצורתא שביום אחד נתייקרו למעלה למעלה והיה יוקר בצורת באותה מדינה זבנינהו כ"ע לאפדנייהו בחיטי. לסוף אתו להו חיטי להנהו דזבון אפדנייהו והוו להו כזבין ולא אצטריכו ליה זוזי. התם לא משום דזבין ולא אצטריכו [ליה] זוזי הוה דלא להו לחודייהו אתו חיטי אלא לכ"ע נמי אתו דאיגלאי מלתא דארבי בעקולי הוו קיימי כלומר שהספינות שהיו מביאים בהם התבואה לנהרדעא היו עומדות בעקלקלות המים ולא היו יכולים לבא בחריפות דנהרא משום דרדיפי מיא והוו אזלי סמוך לשפת הנהר וטעו במאי דהוו סבירי דלא אתיין כלל הנהו ארבי ואינהו אדעתא דבצורתא זבון ושובע גדול היה דהא אתיין ארבי וההיא שעתא לא איצטריכו ליה זוזי כלל דאי הוו ידעי דארבי בעקולי קיימי לא הוו [מ]זבני לאפדנייהו אבל הכא לאו מקח טעות הוה דבההוא שעתא דקא מזבין צריך להו לזוזי ודעתו לקנות החפץ ואי לא הוה הדר ביה בעל החפץ איהו לא הוה הדר ביה והוה ליה למידק בתר דעתיה דבעל החפץ מקמי דלזבין. אי הכי משום דזביני בטעות הואי בניחותא גרסי' להאי אי הכי א"כ דהדרי אפדני נמצאת מכשילן לעתיד לבא דלכי הויא בצורתא לא מזבני להו חיטי דחיישי למקח טעות דאי משום זבן ולא אצטריכו ליה זוזי ליכא מכשול דלעתיד לבא לא חיישי מוכרין להכי דלא שכיח דליתו להנהו לחודייהו חיטי והלכתא הדרי זביני דכמקח טעות דמי. ל"א אי הכי [אי] משום דארבי בעקולי הוו קיימי אמר רב נחמן דהדרי אפדני [היכי קאמר נמצאת מכשילן] לעתיד לבא כי לא הוו ארבי בעקולי. רש"י במ"ק.
וז"ל רש"י במ"ק בשלמא מן הנשואין מש"ה מוכרת שלא בב"ד דכל שעתא צריכ' היא למזוני ולא יכלא למיזל כל יומא ויומא לב"ד. ע"כ.
<h2>דף צז:</h2>
משום חינא כדי שיהא חן לאנשים בעיני הנשים דתימרו מנסבינן לגברי דהא כי מיית בעל או מגרש [לה] לא בעיא לבזויי נפשה למיזל לבית דין ולא שנא ארוסה ולא שנא נשואה מוכרת לכתובה שלא ברשות ב"ד. רש"י ז"ל במ"ק.
וז"ל רש"י במהדורא קמא איכא בינייהו גרושה שמת בעלה ואין לה מזונות ומוכרת בנכסי יתומים לכתובה למאן דאמר משום חינא איכא דגרושה נמי בעיא חינא משום שאר נשים ומוכרת שלא בבית דין למ"ד לפי שאין אדם וכו' ליכא דבגרושה תתבזה ותתבזה גרושה לא אכפת ליה למגרש אי מבזיא נפשה הלכך לא תמכור אלא בב"ד. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא אלמנה מן הארוסין היינו טעמא דאינה מוכרת אלא בב"ד משום דלא נפיש חן דידה שאין שם חיבת ביאה ולא ילפין שאר נשים מינה דאמרן משום הכי לא איכפת ליה לבעל אי מבזיא משום דאכתי בבית אביה [היא] אבל גרושה דמן הנשואין היא אימא תמכור שלא בבית דין כדי שיהא חן לאנשים בעיני הנשים.
לאתויי מגורשת ואינה מגורשת מן הנשואין ומת בעלה דאין לה מזונות ולא תמכור אלא ברשות ב"ד ואשמועינן ר' שמעון הכא דמגורשת ואינה מגורשת אית לה מזוני בחיי בעלה כדר' זירא ומשום הא דר' זירא אצטריך למתנייה דהא קמ"ל דאע"ג דבעלה חייב במזונותיה אם מת בעלה שוב אין לה מזונות ולא תמכור אלא בבית דין לכתובה וסיפא דאשמועינן בה ר' שמעון וגרושה לא תמכור לגלויי רישא הוא דתני לה דאי לא סיפא הו"א רישא בגרושה קא מיירי תנא סיפא לגלויי רישא. רש"י במ"ק.
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל יורשיה יורשי כתובתה. יורשיה זכרים הם ומאי חן איכא ולא ילפי נשים מינייהו. בתה או אחותה ונקבות הן ואיכא חן דאינהו גופייהו ממנען ולא מנסבן. עכ"ל רש"י במ"ק.
מתני' מכרה כתובתה וכו' מכרה כתובתה כולה שלא בבית דין ויתומים מתרצים באותה מכירה משום דקא משתרשי בה דתו לית לה מזוני אבל אי בעו יתמי אין מכירתה קיימת דלכתובה לא תמכור אלא בב"ד אבל מסתמא בעו יתמי דתקיים משום דלית לה מזוני. או שמכרה קצת כתובתה או שנתנה לכתובתה לאחר או שנתנה מקצתה. לא תמכור השאר לכתובתה אלא בבית דין דכיון דמכרה קצת כתובתה שוב אין לה מזונות ואינה צריכה למכור אלא לכתובה ולכתובה לא תמכור אלא בב"ד והאי לא תמכור את השאר אמקצתה קאי וכר' שמעון מתוקמא הך. רש"י במ"ק.
וז"ל רש"י ז"ל במ"ק למימרא דר' שמעון סבר דלא אמרינן כיון דאית לה לקבל מקצת כתובתה כאלו יש לה לקבל כל כסף כתובתה אלא אבדה מזונותיה כאלו קבלה כל כתובתה ואגב קרא דכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות דהיינו כסף כתובתה נקיט ואמר כי האי לישנא. ע"כ.
התם בקראי פליגי התם לאו משום דאמרינן מקצת בתולים ככל הבתולים אלא במשמעות קראי פליגי ר' מאיר סבר אי כתב רחמנא בתולה אפילו מקצת בתולים משמע ואפילו בוגרת ואפילו נבעלה שלא כדרכה להכי כתב בתוליה דבעינן שיהו כל בתוליה קיימין ולמעוטי בוגרת דכלו בתוליה אבל נבעלה שלא כדרכה דלאו במקום בתוליה היא כשרה דכיון דבתוליה לחוד אתי לפסול [ב'] יתירה אתי להכשיר [בתוליה] ואפילו מקצת בתולים בין בוגרת בין שלא כדרכה. כתב רחמנא בבתוליה לפסול בעולה כל דהו דבבתוליה משמע כל בתוליה שיהו כל בתוליה בלא בעילה קיימין שלא תהא דרוסת איש בין כדרכה בין שלא כדרכה. רש"י במ"ק.
<h2>דף צח.</h2>
ובמהדורא קמא כתב רש"י מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה שלא מכרה נכסי יתומים בפחות משווייהם. ותבעי לך אי בעי' הכרזה במאי דמכרה או לא דאין נכסי יתומים נמכרים אלא בהכרזה. ע"כ.
ובמהדורא קמא פירש [רש"י] כפירוש הגאונים ז"ל וז"ל ששמה לעצמה שלקחה מנכסי יתומים במזונותיה לפי השום שלה אי דאכרוז ולא אשכח' דלתיב לה טפי הא אם מכרה לאחר מה שעשתה עשתה ואע"ג דלא אכרוז. דאמרינן לה אם נתייקרו הקרקעות ששוין הנכסים עכשו יותר מאותו שום ששמה לעצמה אמרינן לה מאן שם ליך דילמא ההיא שעתא הוו שוו טפי. כסיתא דיתמי אלמוגים קוראל"י בלעז. ד[מי]זבן הוא על חד תרין בכספא וכדאמרינן בראש השנה [כ"ג ע"א] מייתו ארבא וטענו לה חלא כו' ע"א כיסתא דיתמי מספוא שמה לעצמה שלקחה בחוב שהיה לו עליהן. ע"כ.
נתקבלה כתובתה דמאי דאשתרשא אשתרשא ליתמי ומאי דמפסדא מפסדא לעצמה. במנה דאוזילא בנכסי דיתמי שוה דינר מכרה בטל הואיל ומכרה בזול דאינה רשאה למכור. לעולם מכרה קיים עד שתהא שם אונאה כדי שאלו היתה מוכרת שוה בשוה היה משתייר שם שדה בת תשעה קבין ליתומים והזילתן בקב או בקביים לגבי לקוחות עד שאין שם שיור תשעה קבין דהא ודאי מכרה בטל הואיל ומיעטה ליתומים את השאר עד שאינו חשוב שדה דהשתא כי הדר זבינא איכא בין אונאה והשיור חשוב שדה אבל אם לא היה שיור השדה חשוב שאפילו אם היתה מוכרת שוה בשוה לא היה משתייר להם שוב שדה של תשעה קבין והזילה אצל לוקח קב או קביים חוזרת הדמים ליורשים ומכרה קיים וכן אם משתייר להם שדה גדולה והוזילה ללוקח אפי' קב מכרה בטל כיון דיש קרקע ליתומים שם כשיעור שדה יאמרו לה אין רצוננו למכור קרקע הראוי לנו להרחבת שדה כ"ש. רש"י במ"ק.
של אחרון מקחו של אחרון דאוזילא לגביה מכרה בטל משום דאוזילא בדיתמי אבל אם מכרה לאמצע[י] או לראשון יפה מנה ודינר במנה דהשתא כי אוזיל' בדידה אוזיל' דאכתי אית לה בנכסים עד כתובתה מכרה קיים. רש"י במ"ק.
מ"ש שוה מאתים במנה דנתקבלה כתובתה דאמרי' את אפסדת דיהבת שוה מאתים במנה ובדידך אפסדת שוה מנה במאתים נמי ניזיל בתרה ותימא הך אלמנה אנא ארווחי ובדידי ארווחי. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף צח:</h2>
כאן במשנתינו שנה רבי שסתם המשנה כל שמוסיפין לשליח של בעל המעות הוא דהיינו המשלח ואלמנה שליח יתומים היא כל מה דאשתרשא אשתרשא ליתומים שהם משלח ולא מציא למימר אנא ארווחי דומיא דשליח ובע"ה. הוסיפו לו בתוספתא דמסכת דמאי [פ"ח מ"ג] היא אי אמר ליה בע"ה לשלוחו צא וקח לי פירות מן השוק והלך ולקח והוסיף לו החנוני מנה יתירה על המדה חולקין שליח ומשלח. ואמר רמי בר חמא כו' בדבר שיש לו קצבה שמוכרים אותו במדה במשקל ובמנין והוסיפו לו מנה יתירה חולקין דמתנה הויא יש לומר דלשליח נתנה ויש לומר דלבע"ה נתנה בדבר שאין לו קצבה שמוכרין אותו באומד כגון חלוק וטלית וירק הנמכרין באומד ופעמים מוכרים בזול ופעמים בצמצום הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא בשביל המעות וסתם לן רבי במשנתינו כר' יוסי. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מאי קמ"ל רב פפא דמוקי הלכתא פשיטא דהא קי"ל ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ומשני הא קמ"ל דשנויא דשנינן כאן בדבר שיש לו קצבה וכו' שנויא היא. ע"כ.
[אבעיא להו א"ל זבין לי לתכא וכו'] א"ל בעל הבית לשליח זבין [לי] לתכא מכור לי חצי בית כור מקרקעותי מוסיף על דבריו הוי שליח שמכר יותר ממה שאמר לו בעל הבית ואותה תוספת לא קנה לוקח אבל לתכא מיהא קני לוקח דבההוא לתך עבד שליחותיה. או מעביר על דבריו הוי דכיון דעבר על דעתו של בעל המעות וזבין טפי אפילו מלתכא נמי לא עבד שליחותיה. גזבר שאמר לשלוחו תן חתיכת בשר לאורחים חתיכה לכל אחד ואחד ושגג ונמצא שהוא בשר קדש דאפילו חתיכת בשר יכול אדם להקדיש לבדק הבית. והוא השליח אמר לאורחים טלו שתים וכו' כלן מעלו משלח ושליח ואורחין חייבין בקרבן מעילה משום הכי בעל הבית מעל דמחתיכה אחת מיהא עבד שליחותיה ונפקא לן מקרא במסכת מעילה [י"ח ע"ב] השליח שעשה שליחותו של בע"ה בעל הבית מעל אמאי מעל הא לא עשה שליחותו הואיל ועבר על דעתו וה"ה נמי שליח אמאי מעל כיון דעברו אורחין על דעתו. לעולם מיהא לא תפשוט הכא במאי עסקינן דאמר שליח לאורחין טלו אחת וכו' דכיון דפירש מעיקרא דעתו של בע"ה עב(ו)ד ברישא שליחותו של בע"ה ומנפשיה הוי מוסיף ושקלי אינהו ברישא שתים אחת מדעתו של בע"ה ואחת מדעתו של שליח ואחת מדעתן אבל היכא דלא פירש לעולם אימא לך מעביר על דבריו הוי. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
מאי לאו דזבינא שוה מנה ודינר במנה ודינר דלא אוזילא מידי לגבי לוקח אלא שמכרה יותר מכדי כתובתה ומאי במנה דקתני במנה שלה דמשמע אוזילא בשביל מנה שלה דשוה מנה ודינר מכרה במנה ודינר להתקבל מנה שלה. רש"י במהדורא קמא.
ומאי אפילו היא אומרת אני אחזיר דינר ליורשין דמשמע דבעיא מהדר להו דינר מעות דאוזילא לגבי לוקח. אני אחזיר דינר מקרקעי קאמר דדינר מקרקעי שקלא טפי. וקתני מכרה בטל אלמא מעביר על דבריו הוי. אלמנה שליחת יתומים הויא למכור כתובתה וכיון דמכרה טפי מכדי כתובתה עוברת ע"ד היתומים היא ואהכי מכרה בטל הכא נמי כי אמר ליה זיל זבין לי לתכא וזבין לי' כורא [מעביר על דבריו הוי]. רש"י במ"ק.
לא בדאוזילא שמכרה מנה ודינר במנה ומש"ה מכרה בטל דבשעת מכירה קא מעוותא ליתמי ומצו אמרי לה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל מכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר דליכא עוות בשעת מכירה [מכרה] קיים דמוסיף על דבריו הוי. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף צט.</h2>
רש"י ז"ל במהדורא קמא. ולאחרון יפה מנה ודינר במנה דהיינו אוזילא. ע"כ.
[והא קמ"ל וכו'] וסיפא הא קמ"ל טעמא דאוזילא בדיתמי במנה [אחרון אבל בדידה במנה ראשון שהטעות עליה שהרי יש לה עוד לגבות מהן מכרה קיים, ומרישא] דקתני מכרה שוה מנה ודינר במנה ליכא למשמע מינה הכי וקא מתמה הא מרישא שמעת מינה היתה כתובתה מאתים וכו' או שוה מאתים במנה דהשתא אוזילא בדידה דכתובתה מאתים ויהבת ליה במנה ומשום הכי מכרה קיים אלמא היכא דאוזילא בדידה מכרה קיים אבל היכא דלא איסתלקא לה מהאי ביתא לגמרי דכי מכרה מנה אכתי יש לה לקבל עד ארבע מאות. אימא ליגזור מנה ראשון דלהוי מכרה בטל אטו מנה אחרון דשל אחרון לעולם מכרה בטל ואי אמרת של ראשון קיים אתי למימר של אחרון נמי קיים קמ"ל דלא גזרינן ולעולם מוסיף על דבריו הוי. רש"י במ"ק.
א"ל שליח דטבא לך עבדי לך רוב בני אדם אינם רוצים במכירת קרקעות ומוסיף על דבריו ולתכא מיהא קני. לא ניחא לי דלפשו שטרי עלואי דכי מזבנינא השתא לאידך לתכא מבעי לי למכתב שטרא אחרינא ללוקח וגנאי לי הדבר ואלו הייתי מוכר הכל לאחד לא היה עלי אלא שטר אחד ומעביר על דבריו הוי ולא קנה לוקח לתכא. רש"י ז"ל במ"ק.
דינר זהב כ"ה דינרין כסף דהיינו ששה סלעים ודינר וכדתנן [ב"מ מ"ד ע"ב] עשרים וחמשה דינרין של כסף [בדינר של זהב]. והביא בג' סלעים חלוק ובג' סלעים טלית ולא קא חשיב אלא סלעים שלמים דאכתי איכא דינר יתר על ששה סלעים ומשום דפלגו דינר מטי לחלוק ופלגו לטלית לא קא חשיב ליה. והיינו דומיא דזבין לי כורא ואזל וזבין לתכא שהרי לא נתן אלא חצי דינר זהב לחלוק והוי לאפושי שטרא דצריך למכור דינר אחר ואם אין לו ימכור קרקע. שניהם מעלו דפלגו דינר מיהא עבד שליחותיה. מוסיף הוי שהרי לקח לו חלוק ובטלית מוסיף הוא. מעביר הוא לפי שלא לקח לו חלוק של דינר זהב. דאייתי ליה שוה שש בשלש דשליח עושה שליחותו של בע"ה הוא דכסבור הוה בע"ה דלא יהבי חלוק טוב בפחות מדינר זהב אבל אי לא הוה שוה אלא ג' סלעים מעביר על דבריו הוי הכא נמי כי זבין ליה לתכא מעביר הוי. אי הכי כיון דעשה שליחותיה ואייתי ליה שוה שש בשלש. אף בזה לעיל מהך רישא פליג ר' יהודה אתנא קמא ואמר דלא מעל בע"ה במס' מעילה [כ"א ע"א] להכי אמר אף בזה לא מעל וכיון דחלוק יפה שש הביא לו אמאי אמר ר' יהודה הבאת לי חלוק קטן ורע הא הוה שוה שש מאי רע דקאמר רע בדמים בדמים מועטים דמצי אמר ליה בע"ה כיון דאוזילו לגבך כולי האי אי אייתית לי חלוק בשש סלעים כ"ש דהוה שוה י"ב טפי ולא שוה השתא אלא שש ואהכי לא עבד שליחותיה. עכ"ל רש"י במהדורא קמא. (נ"א) [ל"א] כ"ש דהוה שוה י"ב טפי [שהלוקח הרבה ביחד טפי] מוזלי בסלעים גדולים אהכי לא עבד שליחותיה. ע"כ.
דייקא נמי דבאייתי ליה שוה שש בשלש עסקינן ומאי רע רע בדמים לשון מורי ל"א דייקא נמי דבהכי פליגי ת"ק ור' יהודה ובדאייתי ליה שוה שש בג' עסקינן ומאי רע רע בדמים דקתני מודה ר' יהודה בקטנית שאם אמר לו הבא לי בדינר קטנית והביא לו בשלש פולין שוה ג' ובג' אחרים לקח בהם מידי אחרינא ששניהם מעלו שהקטנית בסלע היא הקטנית בפרוטה לפי חשבון (ב)פרוטות שבסלע ולא מצי אמר אלו היית לוקח בסלע היו מעלין אצלך יותר כדמסיים ואזיל דכיון דבמדה זבין לפי חשבון הפרוטות יהיב ליה כנא כנא בפרוטה ובהכי מיהא דאייתי ליה עבד שליחותיה ואי מיבעי ליה קטנית כל אימת דבעי יכול ליקח בחצי סלע כנא כנא בפרוטה וליזיל ולזבון קטנית בחצי סלע ומדקאמר שהקטנית בסלע וקטנית בפרוטה דלא מצי אמר ליה אי אייתית לי בסלע הוו מוזלי גבך טפי מכלל דרישא בדאייתי ליה שוה שש בשלש ובהכי פליגי דת"ק סבר לא מצי אמר ליה אי אייתית לי בשית וכו' ור' יהודה סבר מצי אמר ליה [אי] אייתית לי וכו' דאם איתא דרישא בדאייתי ליה שוה ג' בג' ור' יהודה רע ממש קאמר מאי האי דקאמר שהקטנית בסלע וקטנית בפרוטה ושניהם מעלו הא לא הוי טעמא דר' יהודה אלא משום דמעביר על דבריו הוא שהביא לו חלוק רע ודכותה גבי קטנית דאמר ליה הבא לי בסלע פולין והביא לו בחצי סלע בשוה חצי סלע ובחצי סלע הביא לו מין אחר אמאי מעל בע"ה לימא ליה לשוה סלע הייתי צריך פולין. ואחרון עיקר כך שמעתי. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף צט:</h2>
[ת"ש היתה כתובתה ארבע מאות זוז וכו'] של כולם מכרם קיים דכיון דכתובתה הואי ארבע מאות זוז דמי כמאן דאמרי לה יתמי מכרי שדה אחת בבת אחת והוה לה לזבונה לכולה שדה לחד גברא ואיהי זבינתיה לתלתא גברי וקתני מכרן קיים אע"ג דאפשה שטרי עלייהו אלמא מוסיף על דבריו הוי ואהכי מכרן קיים הכא נמי זבין ליה לתכא מוסיף על דבריו הוי כדאמר רב ששא בריה דרב אידי בקטיני שהיו לו ארבע חתיכות קרקע שאינן סמוכות זו לזו וראויות לימכר כל אחת לבדה דאין אדם רוצה לקנות כמה קטיני אבל שדה אחת גדולה דהויא שוייא ת' זוזי אי לא הוה מזבין כל השדה לאחד הוי מעביר על דבריו. רש"י במ"ק.
וז"ל רש"י ז"ל במ"ק פשיטא בניחותא. אמר לשליח מכור לי קרקע לאדם אחד ולא לשנים קפידא כלומר ודאי מקפיד הוא ואם מכר לשנים לא הוי המכר קיים ואפילו את"ל זבין לי כורא וזבין לתכא מכרו קיים הכא מכרו בטל דגלי דעתיה דלא ניחא ליה באפושי שטרי וקפיד עלייהו. ה"ג אמר לאחד סתמא מאי שאמר לשליח מכור קרקע לאחד דוקא קאמר או לאו דוקא קאמר דהכי רגילי אינשי למימר כה"ג מכור לאחד סתמא. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא אמר[ו] ליה אע"ג דטעה שליח ומכר בזול מי הוי נמי זביניה זביני. לא קאמינא אע"ג דאמרינן לאחד סתמא ומכר לשנים הוי וודאי זביניה זביני אבל אוזיל לא הוי זביניה זביני. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל והא מר הוא דאמר בבבא מציעא [נ"ו ע"א] אין אונאה לקרקעות דכתיב או קנה מיד עמיתך אל תונו בדבר הנקנה מיד ליד דהיינו מטלטלין אל תונו לאפוקי קרקעות שאין בהם אונאה בין לגבי מוכר בין לגבי לוקח. ע"כ.
היתה כתובתה וכו' ומדקתני של כלן מכרם קיים אלמא אמרינן לאחד ואפילו לשנים דכיון דכתובתה ארבע מאות זוז ואיהי שלוחת יתומים היא הוה לה לזבוני לכולה שדה לאחד כי היכי דלא מפשא שטרי עלייהו דיתמי דהא היא כמאן דשוו לה אפוטרופוס ליתמי למוכרן לאחד סתמא ואפ"ה מכרן קיים ואי אפושי שטרי מלתא היא דקא קפדי בה אינשי נהי נמי דיתומים לא גלו דעתייהו אנן מיהא דיד יתומים אנן אית לן למימר מכרן בטל. בקטיני דסתמייהו לתלתא גברי קיימי לזבוני. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
מתני' שום הדיינים ששמו נכסי יתומים ומכרום שפחת[ו] שתות ששמוהו בזול כדי שתות ונתנוהו ללוקח או לבע"ח שלהם הותירו שתות ששמוהו שתות יותר על דמיו ונתאנה לוקח או בע"ח מכרן בטל דהא דאמרינן אין אונאה לקרקעות היינו לגבי בע"ה אבל לגבי שליח איכא אונאה ודיינין נמי שלוחין הם ומצי אמר להו בעל הקרקע לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכיון דלגבי בעל הקרקע איכא אונאה לגבי לוקח נמי איכא אונאה היכא דלוקח ע"י שליח. לשון אחר שפחתו שתות ששמוהו שתות יותר על דמיו ונתנוהו לבע"ח הותירו שתות ששמוהו בזול. ע"כ רש"י במ"ק.
מה כח ב"ד יפה אם אין מעשה ב"ד כלום אבל אם עשו סתמא היא ולת"ק. אגרת בקורת שטר הכרזה שמכרו בהכרזה ולשון בקורת שבאין בני אדם לבקרה ולשומה. שוה מנה במאתים שנתאנה לוקח דכיון דאיכא הכרזה לא שייכא בהו אונאה. רש"י במ"ק.
<h2>דף ק.</h2>
לאו לדידהו דבמאי דמוזלי לגבי לוקח לא מתהני מידי לא לצורך נפשייהו מוזלי. דלדידה דלצורך עצמה מכרה והוזילה להתקבל כתובתה. יחידה ומשום הכי מכרה בטל במקצת לאפוקי ב"ד דרבים נינהו ודינא הוא דלא להוי מכרן בטל עד שיהא שם שתות אונאה. ומאי שנא מהא דתנן הוסיף עשרה דהויא תרומתו תרומה ואע"ג דטעה שליח בשתות דבששים איכא עשרה ששה פעמים וכי הוסיף שם עשרה שתרם אחד מששים היה לו לתרום אחד מחמשים בבנונית ונמצא שטעה בחלק ששי דאיכא עשרה דלא תרם מהם תרומה ואפילו הכי לא חשבינן לה טעות ואת אמרת טעה שליח אפילו בדבר מועט חשבינן ליה אונאה ואין מעשיו כלום ומשני לא דמי שליח דמכר לשליח דתרומה דמצי אמר ליה שליח לבעל הבית בהכי אמדתיך שכסבור הייתי שעיניך רעה ואהכי לא הוי טעותו טעות. [אבל הכא] מצי אמר ליה בעל הבית לשליח לא אבעי לך למטעי כלל. רש"י במהדורא קמא.
ה"ג אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים דאמרי שום הדיינים שפחתו שתות או הותירו שתות מכרם בטל ולא אמרן מה כח ב"ד יפה ולית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים וכו' ובוררין להם האפטרופוסין חלק יפה כל אחד ואחד לתינוק שלו לפי מה שיודע האפטרופוס לברר הגדילו היתומים יכולים למחות ולעכב נכסיהם ביחד ולחלוק מתחלה. ה"ג סמוך להך לא קשיא הא דטעו ובקדושין [מ"ב ע"א] גרסינן לה כמו שהיא כתובה בספרים כאן מתני' בדטעו הדיינים ולגבי טעות ואונאה לא אמרינן מה כח ב"ד יפה וכי אמר רב נחמן אין יכולין למחות בדלא טעו האפט' דהיכא דלא טעו אמרינן מה כח ב"ד יפה. ברוחות שכל אחד ואחד אומר שדה שברוח פלוני נוח לי. רש"י במ"ק.
לימא בהא קא מפלגי רב כהנא דאמר עשה וחזר ורב ספרא דאמר בקש לעשות ולא עשה בדבר משנה דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו [הלכה כמותו] ואהכי חזר. אינו חוזר ואלו עשה המעשה לא היה מחזיר את הדבר אלא היה מחזירו משלו דהיכא דאמרינן אינו חוזר כגון שטעה בשקול הדעת מה שעשה עשוי ומשלם מביתו היכא דנשא ונתן ביד שנטל מזה ונתן לזה וכדמפרשא בסנהדרין [ל"ג ע"א]. רש"י במ"ק.
<h2>דף ק:</h2>
מהו דתימא כל דזבין מבי דינא אדעתא למיפק ליה קלא הוא דזבין ואי איכא אינש לערער ובעי למטרפיה ליתי השתא קמי בי דינא ולערער עליה וכיון דלא אתי השתא שום ערעור עלה ודאי ליכא עלה שום ערעור כלל ואיהו גופיה לא בעי אחריות ולא להוי אחריות מסתמא איתמי קמ"ל וכגון דבהאי שטרא ליכא שום אחריות דקי"ל כר"מ דאמר אחריות ט"ס הוא עד דכתב לה בהדיא וקנינא מניה בלא אחריות. ל"א אדעתא למיפק ליה קלא דמבי דינא זבין ומעשה ב"ד מעשה דאמכירת ב"ד לא מצי אינש לערער. רש"י במ"ק.
ועד כמה פחתו או הותירו דאמר רשב"ג מכרן קיים [עד פלגא] עד חצי הדמים כגון שוה מאתים במנה שמכרו נכסי יתומים דתנן בערכין [כ"א ע"ב] שום היתומים ששמו ב"ד נכסי היתומים שלשים יום כלומר עד ל' מכריזין בכל שני וחמישי. שום הקדש כגון ערכין ופדיון שדה מקנה של הקדש דבשדה האחוזה לא שייכא הכרזה אלא לפי מה שהיא כדכתיב זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ובערכין נמי מפרש [שם] מאי [שנא] בבקר ובערב אלמא שום היתומים בעי הכרזה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ה"מ דמכריזין שליח היתומים כגון אפוטרופין דסתם קתני שום היתומים אבל (מכח) מכרו ב"ד אימא לא בעו הכרזה קמ"ל דבעי הכרזה וכמי שטעו בדבר משנה נינהו. הא שוה בשוה מכרן קיים ואע"ג דלא אכרוז. בדאכרוז ואהכי מכרן קיים כי מכרו שוה בשוה. ה"ג אלא לעולם רישא בדלא אכרוז ולא קשיא דאמימר בדברים שמכריזים כגון קרקעות ודמתני' בדברים שאין מכריזין עליהם כגון עבדים ושטרות ומטלטלין שמא ישמעו העבדים שרוצים למכרן, מטלטלין ושטרות שמא ישמעו גנבים היכן הם ויגנבו משם. מתני' בשעה שאין מכריזין כגון למזוני. דאמימר בשעה שמכריזין כגון לכתובת אשה ובעל חוב משום דבקיאי ולא בעו הכרזה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במ"ק דקארו להו לבעלי חובין שלוקחים בחובם נכסי יתומים בהכרזה א"נ לקוחות שלוקחים בהכרזה בני אכלי נכסי דאכרזתא ששמאום לכם ב"ד בזול מחמת דוחק שהנושה לוחץ את היתומים ונכסי דיתמי קא אכליתו. ל"א למכריזין שנוטלין שכר על שהיו מכריזין היו קורין אותן בני אכלי נכסי דאכרזתא. ע"כ.
מטלטלין של יתומים כגון חטים או שאר פירות ומוכרים אותן לאלתר שמא יגנבו או יפחתו דמיהם. רש"י במ"ק.
וז"ל רש"י במ"ק לשווקים כדי שימכרו לשם בשוויהן הא דמקרב שוקא אין מוכרין אותו עד יומא דשוקא הא דמרחק יומא דשוקא מוכרין אותו לאלתר דחיישינן שמא בין כך ובין כך ירקבו או יפחתו דמיהם.
יתמא בזמן שהיה יתום עד ריגלא כגון בפסח או בחג דאתו כ"ע לשמוע הדרשה א"נ ריגלא קרי נמי כי הוה מיית להו צורבא מרבנן הוו מכנשי כ"ע יומא חד בשתא וספדי עליה וכיומא דשוקא הוה. איצצא שנופל בשכר טעם מרירות. מייתי לי זוזי חריפי זוזים טובים כלומר אע"פ שהוא מקולקל אשקול מיניה זוזי טבא וחריפא כאלו הוא מובחר וטוב לפי שכל העולם באים וקונים ולא משכחי כולי האי למזבן וזבני מאי דמשכחי. איצצא קיוהא ומרירות. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
הוה קא מסיק ליה לחמרא דידיה בספינתא לסכרא נמל פורטו בלעז אתא רבינא קמיה דרב אשי לממלך ביה. מהו לאסוקי האי חמרא דיתמי לסיכרא מי אית ליה למיחש משום אונסא דאורחא או לא. לא עדיף מדידך כלומר בההוא סכנתא דמסקת ליה לדידך מצית לאסוקי נמי לההוא דיתמא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף קא:</h2>
נשאת אותה הבת בתוך אותן שנים והם שנים הבעלים דאמה נותנין לה דמי מזונות ובעלה לוקח מהן קרקע ואוכל מהן פירות. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא חייב שאינו יכול לחזור ולומר איני חייב לך כלום פטור שיכול לומר משטה אני בך. אי דאמר להו אתם עדי אם הביא מלוה עדים לשמוע מה שמודה לו זה או שאמר הלוה עצמו אתם עדים. אי הכי מ"ט דר"ל דקא פטר הא ודאי כיון דאמר אתם עדי אין לך הודאה גדולה מזו כדאמרינן בסנהדרין בפ' זה בורר [כ"ט ע"א] כיצד בודקין את העדים מכניסין אותם ומשיירין את הגדול שבהם ואומרים לו אמור איך אתה יודע שזה חייב לזה מנה אם אמר הוא אמר לי שהוא חייב או איש פלוני אמר לי הוא חייב לא אמר כלום דאדם עשוי לומר אני חייב לפלוני לפי שאינו רוצה להשביע את עצמו עד שיאמר בפנינו הודה לו ומפרש בגמ' דהיינו שהביא עדים ואמר להם אתם עדי כו'. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא דא"ל חייב אני לך מנה בשטר כלומר דכתב ליה בשטר חייב אני לך מנה. בשטר בלא חתימת עדים ונתן לו ועדים מעידי' שנתן לו בפניהם אותו השטר אבל לא אמר להם אתם עדי אלימא מילתא דשטרא כיון שכתב לו אני חייב לך דמי כאלו אמר לאותם עדים שראו שנתן לו אתם עדי. ע"כ.
<h2>דף קב.</h2>
ובמהדורא קמא פרש"י ז"ל וכו' וז"ל מאי לאו כה"ג שכתב לאשתו בשטר בלא חתימת עדים לאחר שנשאה חייב אני לך לזון את בתך חמש שנים דאי כתב לה בשטר כתובתה או בחתימת עדים צריכא למימר דחייב אלא ודאי בכה"ג קא מיירי ואשמועינן דכיון דכתב לה חייב וקשיא לר"ל. בשיטרי פסיקתא דברים שפוסקים בין אבי הבן ואבי הבת וכותבים אותם לזכרון דברים בעלמא וחותמים עדים ובאותו שטר כתב לה לזון את בתה ואשמועינן כרב גידל דאע"ג דלא קנו מידו חייב לזון את הבת הואיל ובשעת קדושין פסק עמה דקידושין היינו קנין ולעולם דלא אמר להו אתם עדי. הנקנין באמירה בלא קנין. ע"כ.
פרש"י במ"ק וז"ל חמש סלעים פדיון הבן ולא היה לו מעות מצויות וכתב לכהן אחד בשטר אני חייב לך ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים הואיל וכתב לו. ובנו אינו פדוי כדמפרש בסמוך דאין פודין בשטרות. והא הכא דלשם פדיון בנו כתבינהו ניהליה שהרי אמר לעדים לשם פדיון אני כותב לו ואע"ג דבנו אינו פדוי ואגלאי מלתא דשטרא לאו שטרא גמור והוו להו מילי בעלמא לא מצי הדר ביה הואיל וכתב לו בשטר אלימא מלתא דשטרא ותיובתא דר"ל דאמר לא אלימא מלתא דשטרא ומצי הדר ביה כ"ש. ל"א חייב אני לך מנה בשטר כלומר אני מחויב לך ושטר היה לך ואבדתו. אלימא מלתא דשטרא כיון שהזכיר לו שם שטר דהואיל ובההוא שטר שנאבד הוי(א) חתימי ביה סהדי לא הוה צריך למימר אתם עדי. מאי לאו כי ה"ג דאמר ליה פסקתי עמך לזון את בתך ה' שנים ואבד השטר. חייב ליתן לו ה' סלעים הא הכא כיון דלשם פדיון בנו יהבינהו ובנו אינו פדוי שטרא כמאן דליתיה הוא ואפ"ה חייב ליתן לו חמש סלעי' משום דאלימא מלתא דשטרא ותיובתא דר"ל דאמר לא אלימא מלתא דשטרא ומצי הדר ביה. דמשעבד ליה מדאורייתא ליתן ליה ה' סלעים משום פדיון בנו בכור ולאו משום דכתב ליה בשטר. אי הכי כיון דמשעבד מדאורייתא אמאי כתב לו בלא כתיבה נמי חייב ליה ומשני כדי לברר לו כהן שלא יתן אותן לכהן אחר אלא לאותו כהן. אמאי אינו פדוי כיון דאמרת משום שעבוד דאורייתא חייב לו. בנו פדוי לכשיתן. פודין בשטרות אע"ג דלא יהיב ה' סלעים לעולם ובבכורות פרק יש בכור [נ"א ע"א] ממעט להו לשטרות ברבויי ומיעוטי מדכתיב (ולקחת) חמשת שקלים (לגלגלת) וכו' ואיכא דדריש ריבה ומיעט וריבה מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות ואיכא דדריש כלל ופרט [וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון וכו' יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון...] ונתת הכסף [וגו'] כלל בבקר ובצאן פרט [ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל וכו'...] ואין בכלל אלא מה שבפרט וממעט כל מילי. עכ"ל רש"י במ"ק.
פרש"י ז"ל במהדורא קמא לאחר חיתום שטרות שכתב תחת חתימת העדים אני פלוני בן פלוני ערב גובה מלוה מן הערב אם אין ללוה מה לפרוע מנכסים בני חורין אבל לא ממשעבדי הואיל ולא היה ערב בשעת מתן מעות דאלו היה בשעת ההלואה היה חתום למעלה מחתימת עדים אלא ודאי לאחר זמן נעשה לו ערב ואהכי אינו גובה ממשעבדי דהוה ליה כמלוה על פה לגבי ערב. הרי שחנק את חבירו בשוק משום חובו. שלא על אמונתו של ערב הלוהו מתחלה וערב היוצא אחר חתום שטרות כה"ג הויא דלא על אמונתו הלוהו. כר' ישמעאל דאמר גובה מנכסים בני חורין אע"פ שלא על אמונתו הלוהו הואיל וכתב לו שהוא ערב לו דאלימא מילתא דשטרא ור"ל כבן ננס דאליביה לא אלימא מילתא דשטרא כלל. כ"ע לא פליגי דאליבא דבן ננס לא מצי ר' יוחנן ודאי לתרוצי טעמא.
<h2>דף קב:</h2>
דשייך נפשי' דהאי ערב. לשעבודא [דאורייתא] דערב משועבד מדאורייתא דכתיב אנכי אערבנו ואהכי חייב אע"פ שלא על אמונתו הלוהו אבל הכא דכתב לו פלוני חייב לפלוני לאו לשעבודא דאורייתא הוא [דשייך נפשיה] דמדאורייתא לא מחייב כה"ג לא שמעתי וגמגום. עכ"ל רש"י במהדורא קמא.
דקא מטי הנאה לידיה שמקבל כסף קדושיה והוא שלו ובההיא הנאה גמר ומקנה ליה ובאמירה בעלמא קני בעל. רש"י במהדורא קמא.
והאלי"ם אמר רב [רבא] גופיה קא מסיים לה למילתיה הכי. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
דאי לא תימא הכי דאמר רב אפי' בבתו בוגרת. אבי הבן דאמרינן כמה אתה נותן לבנך וכו'. רש"י במהדורא קמא.
[א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו ליכתב וכו'] דברים הללו דברי פסיקתא. נתנו ליכתב כלומר צריכין ליכתב או אין צריכין ליכתב בלא קנין ובלא כתיבה קנו. ל"א צריכין ליכתב ולהוו כמלוה בשטר וגבי ממשתעבדי. א"ל לא נתנו ליכתב כלומר אין דברים הללו ראויין ליכתב דאין אדם רוצה לעשות דברים הללו עליו כמלוה בשטר. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא הפקחין היו כותבין ואוקימנא לעיל בשטר פסיקתא אלמא נתנו ליכתב וקרי ליה לאמירה כתיבה בתמיה והא תנן בניחותא. ע"כ.
ת"ש אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם אבי הבן ואבי הבת א"נ בעל ואשה. הא מדעת שניהם כותבים מאי לאו שטרי אירוסין היינו שטרי פסיקתא אלמא דצריכין ליכתב ושטרי נשואין היינו שטר כתובה. שטרי אירוסין ממש אם ארסה בשטר כגון שכתב לה הרי את מקודשת לי ואמרה ליה אין ולא אמר לה בשטרא מקדישנא לך וקמ"ל מתני' דגט פשוט דאין כותבין ואם כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת [ומנא תימרא] דהכי הוא כדרב פפא ורב שרביא דאמרי אינה מקודשת באותו שטר ומחלקתן דרב פפא ורב שרביא ורבא ורבינא במס' קדושין פ"ק [ט' ע"ב] והתם מפרש טעמייהו. רש"י במהדורא קמא.
פרש"י ז"ל במ"ק מפני שהיא כב"ח ואי לא דנקיטא ההיא בת שטרא בידה במאי טרפה ממשעבדי הא מלוה ע"פ היא ומלוה ע"פ לא טרפ' ממשע' אלא ודאי דנקיטא שטר פסיקתא בידה וקשיא למ"ד לא ניתנו ליכתב. בשקנו מידו שעשה לה לאשתו יותר מדאי שהקנה לה בקנין גמור וקנין ניתן ליכתב ואהכי טרפא. ע"כ.
ומאי פסקא כלומר מי פסקתה לה הכי דלזו קנו ולזו לא קנו דאי קנו מידו לכולא מילתא קנו מידו בין להך בת ולאותן בנות דלהוו לה מיניה. איהי בת אשתו דכבר נולדה והויא בשעת קנין מהני לה קנין בנתיה שהיו לו הימנה לאחר מכאן דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין. מי לא עסיקינן וכו' כלומר מי לא מצינן לאוקומה למתני' כגון דהוו בנתיה בשעת קנין והיכי דמי כגון שגרשה ואהדרה ובחזרה התנה עמה וכבר נולדו בנות. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במ"ק ומשני דמ"ה גריעי כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור צררי אתפסינהו למזונות אבל ל[בת] אשתו כיון דלאו בתו היא ליכא למיחש דילמא צררי אתפסה דלא חביבא עליה כולי האי ולעולם לא ניתנו ליכתב שטרי פסיקתא ולחתום בה סהדי. ע"כ.
זאת אומרת וכו' מדקתני למקום שהיא אמה ש"מ בת דרכה להיות אצל האם ולא אצל האחין כדי שתתייסר מאמה ולא תאחוז בידה דרך פריצות. דבגדולה עסיקינן ומשום חששא דפריצותא דילמא בקטנה עסיקינן ואשמועינן שתגדל אצל האם ולא אצל הראוי ליורשה כגון בת שלא במקום בן שהיא יורשת אביה ומשום מעשה שהיה שלא יהרוג אותה הראוי ליורשה אבל גדולה דלא חיישינן לרציחה אימא לך שתשב אצל האחין. יורשי האב אחי האח. ושחטוהו כדי ליורשו. א"כ דבקטנה עסקינן ולאו משום פריצותא ויש חלוק בין גדולה לקטנה לתני למקום שהיא דמשמע מוליך מזונותיה לגדולה במקום שהיא ולקטנה במקום שהיא ואנא ידענא מקטנה שהיינו אצל אמה דהא כבר אשמועינן בברייתא דבן ובת קטנה אצל האם. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף קג.</h2>
ההוא גברא דאוגר ריחייא לחבריה לטחינה לאדם אחד היו לו ריחיים ולא היה לו חמור לגלגל את הריחיים והלך והשכירן לאחר שהיה לו חמור להיות טוחן בהם לאחרים לשכר ולא התנה שוכר ליתן לבעל הריחיים שום שכר בדמים אלא שהתנה עמו לטחון לו חטים לפרנסתו בשכר הריחיים. לסוף איעתר משכיר זבן ריחייא אחריתי וחמרא להנהיג הריחיים א"ל לשוכר עד האידנא הוה טחין אנא גבך לפרנסתי בשכר הריחיים שלי השתא דאית לי ריחייא אחריתי הב לי אגרא בדמים דלא צריכנא למטחן גבך. מטחן טחיננא לך באגרא כדמעיקרא [ואחד נותן לה דמי מזונות ולא אמרינן שניהם יתנו לה מזונות ואע"פ שלא פסק לה דמים מעיקרא] הכא נמי משכיר טוחן למזונותיו בריחיים שיש לו בביתו ושוכר נותן לו מעות בשכר הריחיים שהשכיר לו הואיל ואינו צריך טחינה כעין הבת שאינה צריכה למזונותיה דבעל ראשון. תרי כריסתא לית לה ולא מצי ראשון למימר אכלי עמי ושובי אכלי עמו. טחון וזבין טחון ואותיב כלומר טחון בריחיים שלך ומכור אותם חטים טחונים לאחרים וטחון ברחים דאוגרת לי ונקוט ואותיב במזונך כלומר הנח באותן ריחיים טחונים לצורך מזונותיך ואיכא דאמרי טחון וזבין כלומר באותן ריחיים שקנית טחון לאחרים בשכר. הני מילי דמצי א"ל שוכר למשכיר טחון וזבין דלא משכח שוכר אינשי לטחון בריחיא דידי' אבל אי שכיח טחינה לרחייא דשוכר כופין על מדת סדום דלטחון לאינשי ולשקול זוזי ולותיב למשכיר דהיינו זה נהנה וזה אינו חסר שהיו אנשי סדום נמנעים שלא להנות זה אל זה אפי' בזה נהנה וזה אינו חסר. רש"י ז"ל במ"ק.
מדור חדר לעצמה. כן כתב רש"י במהדורא קמא.
רש"י ז"ל במהדורא קמא והן ילדים באשת אב קמיירי משום פריצותא. ע"כ.
גמ' תנו רבנן משתמשת במדור שנתנו לה [כדרך שמשתמשת בחיי בעלה] אם נשתמשה בחיי בעלה בכרים וכסתות או בכלי כסף כך היא משתמשת ויורשין חייבין לזמן לה את הכל בביתי משמע בשמוש אחד תהא משתמשת בחיי ובמותי כל אימת דאת בביתי. מיגר משך אלמנותיך ולא בבקתי שאם יש לה[ם] בית קטן וצר יכולים היורשים לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם שהרי כתב לה בביתי דמשמע בביתי גדול ורחב ולא בבית צר וקטן ל"א ולא בבית עקתי שאין היורשים אומרים לה נעשה לך בית קטן לדור בו. ביקתא בי עקתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
במדור אלמנה כגון שבנה לה בעלה חדר אחד בפני עצמה בתוך ביתו לצורך תשמישה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
התם ירושת נכסים מועטים לא תפסי בנות מחיי האב [הכא] מדור תפסה האלמנה מחיי בעלה. רש"י במהדורא קמא.
אין היורשין חייבין לבנותו ויכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם ואני אבננו משלי ולא אזוז מבית בעלי אין שומעין לה הואיל ונפל דבביתי כתב לה משמע כל זמן שביתי קיים. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
שיפצה חזקה בדקי הבית וסתמה הסדקין כדי שלא תפול מהו יכולין לעכב על ידה או לא שיפצה לשון תיקון כדאמרי' [מגילה ד' ע"א] עד דאתא אסא ושפצינהו. רש"י ז"ל במ"ק.
וליתבו לה מזונות כי יתבה התם בבית אביה. ברכת הבית מרובה לפי רוב בני אדם מתברכת הבית ל"א ברכת הבית מרובה מזונות לשנים מזונות לשלשה. וליתבו לה לפי ברכת הבית כלומר אם הם שנים או שלשה מאותו מזון שהם מתקנין לצורכן יהיו נותנין לה קימעא. ל"א שעושין מלאכה ביחד ומשתכרים ועוד שמזל הרבים יפה. וליתבו לה לפי שנתמעטה ברכת הבית מיציאתה. גמגום. רש"י במהדורא קמא.
לשון חכמים ברכה כלומר ממה שאמרו חכמים יש ללמוד היכן ברכה מצויה כדאמרי' הכא ברכת הבית מרובה. פירות כגון חטים או יין וכל המטלטלין נקנין במשיכה. מדד אפילו בכליו של לוקח שוכר את מקומו מקום כליו דרשותו של אדם קונה לו והיינו לשון חכמים עושר שמדברי חכמים נלמוד היאך יכול לקנות אותם פירת בלא משיכה כדי שלא יפסיד. רש"י במ"ק.
מפני שהן מחמיצות הא למדנו דחטין לעוסות יפין הן למכה ובפסח לחוד אסור לההיא רפואה משום חמוץ. לבני אני צריך שהיה צריך לצוות את בניו ואיידי דקתני נותנים לה מדור לפי כבודה נסיב לה לההיא ברייתא דתניא בגוה הזהרו בכבוד אמכם. רש"י במ"ק.
דלוק במקומו [במקום] שמטתו מוטלת בשעת פטירתו ובערבי שבתות דלהוי נר במקומו משום דהוה אתי בבי שמשי כדלקמן. מוצעת ומקושטת בכרים וכסתות ותכשיטין. חפני חיפה ואפרת מקומות הן הזהרו כלומר בתמיה וקא מפרש לה לכולה בריתא. רש"י במהדורא קמא.
ה"מ דכבוד אשת אב מדאורייתא מחיים דאב. רש"י במהדורא קמא.
כל בי שמשי בכל ע"ש וע"ש. שבבתא שכינה. כיון ששמע ר' שהוציאה השפחה את הדבר לחוץ . רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף קג:</h2>
שמעון בני חכם אב"ד חנינא בר חמא ישב בראש שתמנו אותו ראש ישיבה. משום טירחא לפי שעיירות מצויות סמוכות זו לזו ואי הוו ספדי ליה רבנן דאזלי אחר מיטתו בכל עיר ועיר הוה טריחא להו מילתא אבל כרכין רחוקין זה מזה ולקמן מפרש רבי בצפרי הוה בשעת פטירתו ומקום קברו היה מוכן לו בבית שערים והוליכוהו מצפורי לבית שערים ל"א סבור מינה משום טירחא דבני כפרים דסמיכי לעיירות ואתו התם למספדיה כיון דקא חזו דקא אספדוה בכרכים וקא אתו כולי עלמא מעיירות ומכפרים אמרי משום יקרא הוא דקאמר לפי שהיו מספידים אותו ברב עם בכרכים יותר מן העיירות ואית ספרים דכתיב בהו משום זילותא הוא דקאמר ואין הדבר ראוי לצדיק כמותו לספדו במיעוט בני אדם. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ביממא ובליליא במצותו של ר'. ההוא כובס דכל יומא בחלי[ו]. ההוא יומא דנח נפשיה כיון ששמע כובס בת קול דאמרה הכי. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
אמר לוי צריכא לומר לר' דרבן גמליאל דבכור הוא דלהוי נשיא. ולמטלעתך הקפיד ר"ש והשיב לו דרך גנאי דודאי היה צריך לומר לו לפי שאני גדול ממנו בחכמה ומשום דלוי היה צולע אמר לו הכי כדאמרי' התם [סוכה נ"ג ע"א] לוי אחוי קידה ואיטלע. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וקא מתמה תלמודא מאי קשיא לר"ש בר' כלומר אמאי קפיד אמילתיה דלוי הא לוי קרא קאמר ומשני מ"ה קא קפיד ר"ש דיהורם ממלא מקום אבותיו אבל ר"ג לא הוה ממלא מקום אבותיו כר"ש אחיו ורבי מ"ט עבד הכי שצוה למנותו נשיא כיון דלא הוה ממלא מקום אבותיו ומשני נהי וכו' ואית דגרסי הכי הא קרא קאמר ומשני משום בניו של ר"ג דלהוו נשיאים בתריה אצטריך ליה לרבי למימר לא קבל ר' חנינא דלמניוה ראש ישיבה מפני שהיה ר' אפס חכם באבראי חוץ מבית המדרש לפי שלא היה רוצה להיות כפוף לו לר' אפס ויתיב לוי גבי דר' חנינא אבראי משום כבוד דר' חנינא. למיתב גביה מאבראי דאיהו לא בעי נמי למיכף ליה לר' חנינא ומתוך שראה עצמו יחידי מבחוץ הלך לו לבבל והיינו דאמרי ליה לרב במ' שבת [נ"ט ע"ב] דהוה קאי בבבל. לוי ארוך הוה. כלילא עטרה של כלה וכו' אמר רב ש"מ וכו' מיכף הוה כייף ליה ומשום כבודו דר' חנינא הוה יתיב אבראי ואלו הוה אפס ר' קיים הוה כייף ליה ולא הוה אתי להכא. כיון דאמר רבי בשעת פטירתו. והא הוה ר' חייא בשעת פטירתו של ר' וליפקוד רבי עלויה דלמנוה ראש ישיבה. קברו של ר' ארונו של רבי. [ו]הוריד על ר' דמעות. איפוך אמר ר' אני ראיתי קברו של ר' חייא וכו'. בטלה קדושה כדאמרי' בעלמא [שבת קי"ח ע"ב] ר' לא הכניס ידו תחת אבנטו מעולם. רש"י במהדורא קמא.
סימן יפה לו בכולהו לא ידענא טעמא בר מערב שבת ומוצאי יום הכיפורים בע"ש משום דבעת מנוחה מת וקא מעייל לאלתר במנוחה וקא מינצל מחבוט הקבר. במוצאי יום הכיפורים נמחלו עונותיו ביום הכפורים וסימן יפה לו. סבר ר' לא אפגריה לא אבטלנו ממצות דראש הישיבה מתעסק הוא בצרכי צבור ואינו פנוי לעסוק תדיר במצות. ואריכנא מגלתא ומתקן אני קלפים לכתוב בהן ה' חומשי תורה. לא תהא כזאת שלא אמר דבר זה מעולם. אמר להם רבי לחכמים סדרי חכמה לנהוג עצמו בחכמה כאב ב"ד. נהוג נשיאותך ברמים שתהא יושב בין הגדולים כעין המלך שישב במלכותו וגדולי מלכותו סביבותיו והוא מתפאר בהם וזרוק מרה אימה שתהא אימתך מוטלת עליהם כלומר לא תהא גס לתלמידים אלא עמוד בכבודך והטל אימתך עליהם. ר' מוטל בחליו בצפרי ומקום קברו קנוי ומוכן לו בבית שערים. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף קד.</h2>
ובסים אוירא ואוירו יפה ומצונן ובית שערים מקום עמוק וחם ומקום חום רע לחולה. ידקר בחרב דאילו הוו ידעי בבירור דמית לא הוו בעו רחמי עליה דלחיי דאתחיית המתים לא הוו בעו למבעי רחמי ואהכי אמר דאפילו הוא מית ואינהו לא ידעי דלהוו בעו רחמי עליה בחזקת שהוא חי כי היכי דלחיי בתפלתם. אמתיה לא נדא למבעי רחמי עליה. מבקשים את רבי מלאכים מבקשים שילך עמהם לההוא עלמא. ורבנן תחתונים מבקשים רחמי שיחיה עמהם רבי ויהיה עמהם בעה"ז. שיכופו שינצחו התחתונים לעליונים ויחיה רבי. דהוה מצטער רבי טפי משום דאלו ואלו מעכבים עליו. שקלה אמתא דרבי. מאני כלים. ושד[י]א השליכ[ת]ן מן הגג לארץ כי היכי דלבעות רבנן ולשתוק ולא לבעו רחמי. שתקו ונצחו מלאכים. לאחוריה שלא ירגישו בו שמת משום דאכרוז כל מאן דאמר נח נפשיה וכו'. אראלים ומצוקים מלאכים וצדיקים דכתיב מצוקי ארץ ונשבה כלומר מלאכים נשאו לארון הקודש והלכו להם. אצבעותי שעסקתי בכל כחי בתורה ובמצות ולא נהניתי בעולם הזה אפילו לפי טורח שיגעתי באצבע קטנה שלי. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
הולך נכוחו זה שהיה הולך בדרך ישרה ל"א שאותו חסיד הולך לו בישרו שכפעולתו כן מצא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
מתני' כל זמן שהיא בבית אביה ויתומים נותנים לה מזונות לשם ולא נגעה בנכסיהם כלל גובה כתובתה לעולם. שתעשה טובה כלומר באותן כ"ה שנים פזרה בנכסיהם ונתנה בחנם לשכנותי' לחם ומלח עד כדי שיעור כתובתה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם דלטובה לא חיישינן וליכא למימר נמי מדלא תבעתה אחילתה דהאי דקא שתקה משום דדיירא בהדייהו ומיכספא למתבעינהו וכל זמן שהיא בבית אביה דלא מכספא מנייהו איכא למימר מדלא תבעת' בכ"ה שנים אחילתה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא מזכירין תובעין כתובתה. ע"כ.
לפום גמלא שיחנא לפי הגמל הוי המשוי הכא נמי איידי דעשירה דכתובתה גדולה משל ענייה (ו)עד כ"ה שנים עבדה טובה כנגד כתובתה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
לר"מ מהו שתשלש לר"מ דאמר משום טובת הנאה דעבדה הוא מהו שתשלש אי לא תבעה עד ח' שנים ושליש שנה דהיינו שליש של כ"ה שנים מי מצו אמרי לה דה"ה בתוך ח' שנים עבדת טובה כנגד שליש כתובתיך או לא וה"ה נמי למחצית שנים אלא ארחא דתלמודא נקט כדאמרי' בעלמא [מכות ה' ע"א] משלשין בממון. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
א"ל אביי לרב יוסף אתאי בסוף כ"ה שנים ביום אחרון קודם שקיעת החמה גביא כתובתה דאכתי לא שלימו כ"ה שנים ואי אתא[י] אחר שקיעת החמה לא גביא כתובתה אטו בההוא פורתא אחילתה. ואליבא דרבנן דאמרי היא בבית אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנים קא פריך. קרטוב אחד מל"ו בלוג. שומשמין דקין יותר מחרדל. ובההוא חסרון קמעא קרטוב קא פסלי חכמים לההוא מקוה הכא נמי בההוא פורתא חשיבא מחילה. רש"י במ"ק.
לא שנו דלאחר כ"ה שנה אחילתה אלא שאין שטר כתובתה וכו' וכגון שהיתומים מודים לה שלא נתנו לה כתובתה מעולם דאמרי' הואיל ולא ערערה על כתובתה בתוך כ"ה להכי לא איכפת לה לשמור שטר כתובתה משום דאחלה לה לגבי יורשים. אית לה שטר כתוב' גובה (שטר) כתובתה לעולם דלהכי לא איכפת לה לערער משום דסמכא דעתה אשטר כתובה והא דאמר רב (פפא) בפ' הכותב [לעיל פ"ט ע"א] יש לה שטר כתובה גובה תוספת היינו כשהיתומים אומרים פרענו. שלא בהזכרה אע"פ שזמן ההלואה מרובה ולא הזכיר חובו בתוך הזמן ולא מיחה ואמר איש פלוני חייב לי מנה גובה כל זמן שתובע לו חובו דלאו בר אחולי הוא דלא ניתן למחול שאין למלוה הנאה מהלוה שיהא מוחל לו חובו אבל אלמנה שיש לה הנאה מהם אי לא מיחת וערערה בתוך הזמן אחלתה ואע"ג דנקיטא שטר כתובה דומיא דבעל חוב וקשיא לרב. והוא מפרק לה לעולם דלא נקיט שטרא ודקא קשיא לך במאי גביא כשחייב מודה כשלוה מודה וב"ח דלאו בר אחולי הוי גבי שלא בהזכרה אבל אלמנה דבת מחילה היא ואין לה שטר כתובה אע"פ שהיורש מודה לה אחילתא הואיל ולא מיחת וערערה בתוך כ"ה והיינו כרב. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ה"ג והא אמר ר' אילא שונין כלומר כך שנו חכמים גרושה כב"ח וגובה כתובה לעולם שלא בהזכרה וגרושה היא דלאו בת אחולי היא דמשום דגירש לה סניא ליה לבעל וליורשים ותו דלית לה הנאה כלל מיניהו דהא לית לה מזונות (אבל) האלמנה אחילתא אף על גב דנקיטא שטר כתובתה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף קד:</h2>
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל ילמדנו רבינו הא דקתני במתני' כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנים ומכ"ה שנים ואילך הוי מחילה כששטר כתובה יוצא מתחת ידה קא מיירי או אינו אלא כששטר כתובה אינו יוצא מתחת ידה אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה כתובתה לעולם ועוד ילמדנו הלכה כדברי רבנן או כר"מ. ע"כ.
לא שנו דבבית בעלה גובה כתובתה לעולם ואע"ג דלא נקיטא כתו' ויורש מודה לה. אלא ק' ר' דתקינו לה רבנן ולא אחלתינהו וכמאן דנקיטא שטר כתו' דמיא. אבל תוספת אין לה מדלא מיחת ודאי אחילתיה ל"א לא שנו דגובה לעולם כששטר כתובה יוצא מתחת ידה [אלא מנה מאתים] אבל תוספת מכ"ה שנים ואילך אין לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ה"ג א"ל רבי אבא לרב הונא אמר רב הכי א"ל רב הונא אישתיקן קאמרת או אשקיין קאמרת הא דקאמרת אמר רב הכי אתמוהי קא מתמהת כלומר דלא אמר רב הכי ולאשתיקן קא אתית למסתר טעמא דלאו שפיר אמרינן אי בניחותא קאמרת לסייען דודאי אמר רב הכי ולאשקויין קא אתית כלומר דבעית לאשקויי לי משום דשפיר קא אמינא ולשון בדיחותא הוא כאדם שאומר' דבר הגון לפניו ואומר תנו לו לשתות שיפה אמר. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
אריכא שהיה אדם ארוך. כן כתו' במהדורא קמא ברש"י ז"ל. איתת אחוה הואי כגון דהות לה לההיא חמותא בת מאינש אחרינא ואנסיבא לרב חייא והדר אינסיבא חמותו לאחיו ושכיב אחוהי בלא בני וירית לה רב חייא ונפלה חמותיה קמיה ואידחייא מחליצה ויבום דהיא אחת מחמש עשרה נשים שפטורות מחליצה ויבום אי נמי כגון דאינסיב רב חייא בת אחוהי ולא הוה ליה לאחוה אלא ההיא בת וירית לה רב חייא במקום אשתו וזנה רב חייא לחמותיה כ"ה שנים ולא מיחת בתוך כ"ה שנים. לסוף כ"ה שנים אמרה ליה הב לי מזוני. א"ל לא מזוני אית לך דכיון דאחילתא לכתובה בכ"ה שנים תו לית ליך מזוני דקסבר דמאן דלית לה כתובה לית לה מזוני. ודראי מזוני אכתפאי ואמטאי לה לבי נשא כלומר בידי נשאתי לה מזונות לבית אביה משום כבודה. הא נמי כ"ש דמכספא למתבעה כתובתה מינך משום דאמטינה ניהלה מזוני בכתפך ולא ע"י שליח משום דמכבדת לה ביותר היא מכספא מינך. כתב לה רבא בר שילא שטר אדרכתא שנתן לה רשות לרדוף אחר נכסי רב חייא ולהחזיק כנגד כתובתה ושם לה שדה אחת מנכסי רב חייא לכתובתה והיינו נמי שום ב"ד. אדרכתא לשון הרדפה כדאמרינן [לעיל ס' ע"ב] אזל (אדרכיה) אבתריה ארבע פרסי בחלא ולא אדרכיה וכמו [שופטים כ'] כתרו את בנימין הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו אי נמי לשון דורך ממש שיש לו רשות לדרוך בנכסי פלוני ואדרכתא חזרה עד תריסר ירחי שתא. ה"ג אתא לקמיה דרבא אמרה ליה לרבא ולהדר לי(ה) פירי דאכל ממקרקעי דשיעור כתובתי מיומא דאיכתיבא לי אדרכתא עלייהו שמאותו היום היו ברשותי דהכי אמר רבא בפ' המפקיד [ב"מ ל"ה ע"ב] גבי שומת ב"ד לוקח מאימת אכיל פירי אמר רבא מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמר משנחתמה רבא אמר מכי שלמן יומי אכרזתא. אמר לה אחוי לי שטר אדרכתיך חזא רבא דלא הוה כתיב באדרכתא ואשתמודענא להנך נכסי דכתבינן עלייהו אדרכתא דנכסי דמיתנא אינון דהא אין לה כתובה אלא מנכסי בעלה. הא לאו אדרכתא היא דדיניך למשקל בנכסי דמיתנא ורבא בר שילא סתם כתב לך אדרכתא ופירי דאכל רב חייא עד השתא כדין אכל. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ורש"י ז"ל וכו' פריש וכו' 0 וז"ל א"ל ר' חייא לרבא והא מר הוא דאמר בב"מ [ט"ו ע"ב] אחריות טעות סופר הוא ואוקימנא הלכה כר"מ דאמר אחריות טעות סופר הוא הכא נמי דקים לן דכתובתה על נכסי בעלה אע"ג דלא כתיב ואשתמודענא דנכסייא אילין דמיתנא אינון כמאן דכתיב ביה דמי ואמרי' האי דלא כתיב ביה הכי סופר טעה ולא כתב ואהכי לא דק רבא בר רב שילא למימר לסופר דלכתבה. א"ל רבא בהא ליכא למימר טעות סופר הוא דבהא אפילו רבא בר שילא (בבי) דיינא הוה מעיקרא טעה ואיהו גופיה לאו אדעתא דנכסי מיתנא כתב לה להך אדרכתא דסבר מכדי הני והני נכסי דמיתנא ונכסי דר' חייא כו' [רמי קמי דר' חייא] והני והני דידיה הוא מה לי אי מגבינא לה מהני הלכך לא כתב לה אשתמודענא דנכסים אילין דמיתנא אינון. ולא היא דודאי הוה ליה למידק ולאגבויי מנכסי דמיתנא דמשום דזמנין דמגבי לה מדידיה מנכסיה דיבם ואזלא ומשבחא להו דכסבורה היא דידה נינהו והנהו דבעל מכספי ומכחשי דאיהי לא משבחא להו ואיהו נמי לא משבח להו דסוף שקיל לדידיה דאשבחא איהי ויהיב לה דידה דבעלה דמתקלקלי ואתי לאפוקי לעז על בי דינא דאפסדו לה ומיהו הכי לאו שפיר סבר רבא בר שילא וכי כתב איהו לאדרכתא בטעות עבד ולאו טעות סופר הוא. ואשתמודענא נודע. לישנא אחרינא ודלמא טעות הוא מסופר ואדרכתא שפירא הוא דאנכסיה דמיתנא כתיבא אלא שטעה סופר דהא אמר ר"ש [לעיל י"ט ע"ב] אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול אא"כ היו מוכר ולוקח גדולים ושוב אין נאמנין לפסלו והכא נמי כיון דחתימא אדרכתא אנכסי מיתנא איכתיבא אלא דסופר טעה ורב חייא גופיה הוה פריך כל הני קושייתא לרבא וללמוד הוה צריך. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא.
שני דייני גזירות מפרש בגמ' שהיו [דנין] דיני קנסות על הגזילות כדמפרש בגמ'. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף קה.</h2>
תשבע בסוף לכשתתבע כתובתה משבעי' לה דלא אתפסה בעלה מידי והשתא מיהא יהבינן לה מזוני בלא שבועה וכשתשבע לבסוף אי אתפסה צררי למזונות שקלה לה לכתובתה והיינו נפרעת שלא בפניו בתחילה דאימור צררי אתפסה למזונות. רש"י במהדורא קמא.
כדבריהם כלומר ר' דוסא היה אומר כדבריהם של כהנים גדולים. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
אדמון בן גדי היינו אדמון דמתני'. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
אתרין דבמתני' לא קתני אלא תרין דייני והכא תני תלתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
דחשיב ליה קתני כלומר דיינין חשובין קא חשיב במתני' ותני להו וחנן דלא חשיב כולי האי לא קתני ותנא דבריתא לא קפיד אחשיבות. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
כדתניא קוטמי נטיעה קוצצי נטיעות של אחרים והיינו גזילות וגוזרי גזירות גזרו וקנסו לקוצץ נטיעה של חבירו שישלם לו תחת הנטיעה שתי כסף י"ב מעות והיינו גזירות דקתני במתני'. רש"י במהדורא קמא.
טובא הוו אין ודאי טובא דיינין הוי בירוש' וכי קאמרי' אנן שני דייני גזרות ותו לא אגוזרי גזרות קאמר דגוזרי גזרות לא הוו אלא הנהו ג' דקתני בברייתא ואותן דייני גזירות לא הוו עסקי כלל בשאר דינין. רש"י ז"ל במ"ק.
גוזרי גזירות שבירושלם היו נוטלין שכרן לשנה דייני גזרות לא היו עוסקין כלל במלאכה אחרת אלא כל שעה היו גוזרין גזירות לפיכך היו נוטלין מזונות שלהן מתרומת הלשכה הבאין לצרכי צבור. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
אטו ברשיעי עסיקי' דשקלי אגרא דלא רצו משמע אם לא רצו לישב ולעסוקי באותן גזרות ולמשקל מזונות מתרומת הלשכה מוסיפין להם על צ"ט מנים כלומר שנותנים להם שכר כדי שישבו. לא ספקו למזונות אע"פ שלא רצו ליטול יותר ורוצים לצמצם עצמן במיעוט מזונות מוסיפין להם בעל כרחם. קרנא שם חכם ודיינא הוה ה"מ דאסור היכא דשקיל בתורת שוחדא דבלא שום שוחדא בעי דיין לישב בדין אע"ג דאמרי ליה בעלי דינין שקול מינן כך וכך ודון לנא דינא קושטא הן לזכות הן לחובה וקרנא לאו בתורת הכי הוה שקל אלא אגר טירחא הוה שקיל דהוה טרח למסבר סברא ולעיין בדינייהו והיינו בתורת אגרא. הנוטל שכר לדון דשקיל שכר טירחא דיניו בטלין כלומר אין דינו דין אגר דינא אגר טירחא דעיון הדין א"נ כגון דאמר להו לא מליפנא ליכו דינאי אי לא יהביתו לי אגר למוד דינא אגר בטלה דכל אימת דהוה עסיק בדינייהו לא הוה עסיק במלאכתו ולפי מה שהיה מתבטל הוה שקיל. דינו דין בתמיה ה"מ דמכוער הדיין היכא דשקיל בטלה דלא מוכח כגון דבדיין האומר אי לא עסיקנא בדינייכו הוינא אזיל לדוך פלו' ומרווחנא כך ואי בעיתו דאיננא לכו הבו לי אגר בטלה והיינו דלא מוכחא מילתא דילמא הוה רווח ודילמא לא הוי רווח מידי. תהי באמברא דחמרא שהיה מריח באוצרות יין מי ראוי למכור לאלתר כדי שלא יחמיץ. [ל"א] באמברא ספינה גדולה מלאה חביות שבנמל פורטו בלעז ששם היו מוכרין יינות וכל יומא הוה שקיל זוזא וההוא זוזא הוה מפסידי ליה בעלי דינין והוה שקיל מינייהו. רב הונא בעל שדות הוה והוה מסקי ליה ואהכי אמר להו הבו לי גברא שיהא דולה לי מים להשקות שדותי. בחריקאי במקומי ואדון. רש"י במהדורא קמא. מידי טפשים ורשעים בני מעבד דינא נינהו דקתני ק"ו לטפשים בלא סמיות הלב והיינו ק"ו אחר שקבל השוחד שכבר נעשה טפש בקבלת השוחד אי הדר מקבל ליה שוחד אית סמיות הלב יותר ויותר בלא טרוף הדעת והיינו ק"ו לרשעים דמאחר שקבל שוחד הוה ליה טרוף הדעת ודן ברשע ובעקול אפי' כי לא מקבל שוחדא לפי שאינו יודע לדון ולעיין בעומק הדין וכ"ש אי הדר ומקבל שוחד דאית ליה טרוף הדעת טפי ודאין ברשע ובעוות הדין. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף קה:</h2>
אם דומה הדיין למלך שעשיר הוא כמלך ואינו צריך ליהנות משום אדם יעמיד ארץ העולם מתקיים לפי שאינו מחניף לעשיר ואם עני הוא ככהן שמחזר על הגרנות לקבל תרומות ומעשרות יהרסנה מחריב העולם לפי שהוא מחניף לעשיר ואית דאמרי אם דיין עשיר הוא בראיות ובהלכות כמלך שאינו צריך לשאול לכלום דבר הלכה מחברו ואיש תרומות שאינו בקי בדינין וצריך הוא ללמוד מאחרים וראשון עיקר. רש"י ז"ל במ"ק.
דשאיל שאלתא ששואל מאחרים כלים ובהמה פסול לדינא דדילמא אצטריך למידי דאית ליה לבעל דין דאתי לקמיה ומחניף ליה ל"א פסיל לדינא למאן דשאיל מניה. דלית ליה לאושולי שאין לו שום דבר להשאיל לאחרים. לית לן בה דכיון דאית ליה לאושולי לא מחניף דסבר כשם שאני צריך לו כך הוא צריך לי. בר מריון עתיר בנכסי הוה ורבא דיינא דמחוזא הוה ואפ"ה הוי שאיל שאלתא מיתמי דבר מריון ואע"ג דאינהו לא הוו שיילי מיניה. ללישנא אחרינא הוה שאיל מינייהו והוה דאין להו דינא לאחשובינהו ליתמי הוא דבעי כי היכי דלמרו כמה חשיבי הני דגברא רבה כרבא שאיל מינייהו ולאו משום דהוה צריך להו. מריש מקמי דהוינא להו דיינא. מינייהו רחמו לי אותן שזכו בדין לפני. סנו לי הנהו דאיחייב. או כולהו רחמי לי או כולהו סנו לי דמאי דעבידנא להאי עבידנא להאי. מברא ספינה העשויה לעבור בה מעבר מים. יהב ליה ידא כדי שיהא נסמך על ידו כשהיה נכנס בספינה. גדפא נוצה. הוה שדי רוקא קמיה היה רוק מושלך לפניו כסייה כי היכי דלא למאיס מר עוקבא. בחמישי ביום החמישי. אגב אורחאי דרך הליכתי שאני צריך לילך אצלו היום. זווא שני תלמידי חכמים. בהדי דקא אזיל ר' ישמעאל ואתי בבי מדרשא שהיו טוענין שניהם לשם קמי זווא דרבנן אמר אי בעי טעין הכי וכו' כלומר כשהיה ר' ישמעאל הולך ובא היה לבו נוקפו על אריסו ואומר בינו לבין עצמו אילו היה זה אריס פקח היה יכול לטעון נגד בעל דין חבירו כי הך טענה ומפטר בה כך שהיה לבי נוקף עלי על כך. בן אלישע כהן גדול. לא הוה כהן למיתבא ליה וכי לא מצאת כהן במקומך ליתן לו ראשית הגז חלקו. גלדני דבי גילי דגים קטנים. בי גילי ניגקר"ש ועושין אותו מקש ונאחזין בהם דגים קטנים המצויין באגמים וכדאמרי' בעלמא [הוריות י"ב ע"א] טב גילדנא סרי למיכל וכו'. דינא דמר לא בעינא כלומר איני רוצה שתדינני אבל דורון דאייתית לך מיהא ליקבל מר. ולא נמנען מר מאקרובי בכורים ואל ימנעני אדוני מלהקריב בכורים. שכל המביא דורון לתלמידי חכמים כאלו מקריב בכורים לכהן. אלישע לא היה כהן שהרי מצינו בדברי הימים שנתייחס אביו על שבט גד דכתיב ויעני ושפט בבשן ומצינו במס' פסחים בפרק אלו דברים [ס"ח ע"א] דשפט דהאי קרא הוא [אביו של] אלישע ובכורים לכהן נינהו כדאמרי' [מכות י"ז ע"א] ותרומת ידך אלו בכורים לא בעינא דאקבל כלומר ברצוני לא הייתי מקבל אלא הואיל וכו'. ש"מ מדשלח לי רב ענן פסילנא לך לדינא ש"מ קריביה הוא. אמר האי דינא דיתמי עשה דכתיב ושפטתם צדק והאי דינ' דהאי גברא נמי עשה הוא דאכל דינא כתיב ושפטתם צדק עשה דדינא דכבוד תורה דשלח לי רב ענן למידייניה (לא) עדיף למדייניה ברישא משום כבודו דרב ענן. סלקי[ה ל]דינא דיתמי ואחית לדינא דההוא גברא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
<h2>דף קו.</h2>
סדר אליהו אגדות וברייתות. אסתלק ותו לא אתא משום ההוא מעשה דשלח ליה לרב נחמן דעל ידיה אסתתים טענתיה דבעל דיניה דההוא גברא דאיתי ליה גלדני. הוה קא מבעית רב ענן מאליהו דלא הוה אתי ליה בניחותא והוה מפחיד ליה. עבד רב ענן תיבותא והוה יתיב בגוה ואליהו הוה יתיב אבראי ומתני ליה סדר אליהו רבה שלמד חוץ לתיבה. זוטא שלמד תוך התיבה שהרי לא למד הימנו בתוך התיבה אלא מעט שלא היה יכול לקבל וללמוד ממנו בענין זה ונסתלק ממנו אליהו לגמרי. כי הוו מפטרי רבנן מיניה דהוו עסקי באורייתא קמי' כל יומא ולרמשא הוו אזלי להו לבתיהו הוו פיישי בביתיה ב' אלפים ומאתן רבנן דהוו אכלי בהדיה לא הוה בעי רחמי דבכולהו שני דהוו שני בצורת בימיו לא בקש רחמים שאלו היה מבקש רחמים לא היה רעב בעולם. וממאי דפיישן. תרי אלפים ומאתן לגבי אלישע. אי לימא כולהו דכתי' עשרים לחם שעורים ולחם בכורים וכרמל קמי מאה איש טובא מזונות וכו'. אלא כל חדא וחדא לפני מאה איש ומטי לתרי אלפי ומאתן בכ"ב לחם שהביא לו לחם א' של שעורים מתבואה חדשה כדאמרי' [סנהדרין י"ב ע"א] אין לך בכל ארץ ישראל קלה לבשל כבעל שלישה ואעפ"כ לא בכרה אלא [וכו', לחם אחד, ואילו] עשרים לחם שעורים משעורים ישנים. בכורים היינו ראשית תבואתו של אדם. אלישע עשיר היה דכולהו נביאים עשירים היו כדאמרינן בפרק אין בין המודר [נדרים ל"ח ע"א] אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור עשיר וחכם. דריש בתליסר אמוראי שהיו מתרגמין ומשמיעין דבריו לרבים לפי שאין קולו נשמע לרבים. ונפצי גלמיהו שהיו מנערין טליתות שלהן מן האבק ומכסי ליומא היו מחשכין החמה מרוב אבק טלית' שהיה עולה למעלה במערבא כשהיו רואים בארץ ישראל חשך החמה. וקרו נפשיהו יתמי משום דלגבי רב הונא הוו פיישי שמנה מאות ולגביהו לא הוו פיישי אלא ד' מאה. יתמי דיתמי דאינהו נמי בצרי מרבה ורב יוסף דהוו קרי נפשיהו יתמי. מבקרי מומין של בהמות לקרבן ולבכור. מתרומת הלשכה מאותן שקלים שהיו תורמין בג' קופות מן הלשכה בפרס הפסח ובפרס עצרת ובפרס החג להביא מאותו כסף תרומה תמידין ומוספין והן הן קורבנות צבור ומיתי נמי שאר קורבנות צבור ולפי שלא היו עוסקין אותן מבקרי מומין בדבר אחר היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה דבקור מומין צורך קורבנות נינהו. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
הלכות קמיצה כדאמרי' במנחות [י"א ע"א] יכול בראשי אצבעותיו ת"ל מלא קמצו הא כיצד חופ' ג' אצבעותיו על פס ידו קומץ וזו היא עבודה קשה שבמקדש וכל שעה היו עוסקין ללמד לכל משמר ומשמר של כהנים הלכות קמיצה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
מגיהי ספרים ספרי תורה שבירושלם שכל אחד ואחד היה עושה ספר תורה לעצמו כדאמרי' [שבת קל"ג ע"ב] התנאה לפניו במצות בספר תורה נאה וכו'. רש"י במהדורא קמא.
בפרכות שהיו לפני הדביר תחת אמה טרקסין ובבית שני קא מיירי ואני אומר מקדשי בדק הבית היו נוטלין שכרן הואיל ופרכות דלפני הדביר תחת בנין נעשו במקום כותל תחת אמה טרקסין שהי' ממוצע בין היכל לקדש הקדשים וכל צורכי בנין בית המקדש היו באין מקדשי בדק הבית מהקדשות שהיו מקדשין לבדק הבית לתקון הבית ולהחזיק בניינו כדכתיב אך לא יעשה בית ה' ספות כו' עד וחזקו בו את בית ה' כלומר שלא היו עושין מכסף קדשי בדק הבית שום כלי שרת כי אם חיזוק בנין הבית לבד. במקדש שני לא היה אמה טרקסין ובב"ב [ג' ע"א] מפרש טעמא משום דמקדש שני הוה גבוה טפי משלשי' אמה ואמה בנין רוחב בגובה מאה אמה לא מצי קאי דאמרי' בסדר יומא [נ"ב ע"א] מקדש שני מאה [על מאה] ברום מאה הוה עם כלי' עורב. בית גרמו וכו' היו ממונין על מעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד מעשה לחם הפנים כדמפרש בסדר יומא [ל"ח ע"א] ובית אבטינס על מעשה הקטורת כדמפרש בסדר יומא [שם]. תרומת הלשכה שלשה קופות שבהן תורמין את הלשכה אלמא נשים האורגות בפרכות היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה בדבבי מאותן פרכות שכנגד השערים שאינן תחת הב[נין] אלא לצניעות בעלמא קתני דנוטלות שכרן מתרומת הלשכה. דאמר ר' זירא אמר רב שלש עשרה פרכות היו בבית המקדש שבעה כנגד שבעה שערי' שבחומת העזרה שסכים ההיכל לצניעות בעלמא כדי שלא יראו בעזרה הולכי הר הבית ושתים אחת בפתחו של היכל ואחת בפתח האולם ולצניעות בעלמא ושתים בדביר להבדיל בין קדש הקדשים להיכל במקום אמה טרקסין פרכת אחת מכאן ופרכת אחת מכאן וביניהם אמה רוחב באותו דרך היה נכנס כהן גדול לפני ולפנים ביום הכפורים וכדמפרש בסדר יומא [נ"א ע"ב] כורך ונכנס ושני פרכות היו על אותן פרכות בעלית בית קדש הקדשים ואותן ד' פרכות שמבדילות היו תחת בנין ומקדשי בדק הבית נוטלין שכרן והא דאמרינן במסכת מדות [פ"ב מ"ו] י"ג השתחויות היו שם כנגד י"ג שערים שהיו בעזרה שער העליון שער הדלק כו' שערים גדולים לא היו אלא שבע' בלבד אלא ששה פספסים קטנים היו שם שנים בצידי שער ניקנור במזרח וב' בדרום וב' בצפון ובהנהו פספסין איידי דקטנים היו לא היו שם פרכו' וכשאדם היה רוצה לילך בדרך אותן י"ג שערים היה מחזיר פניו למקדש ומשתחוה פשפשין פושטירו"ש. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף קו:</h2>
[בעא מיניה רב הונא מרב כלי שרת מהו כו']. צורך מזבח נינהו ומקדשי בדק הבית אתו דמזבח אדמה שהיה במקדש בנין הבית הוא וצורך הבנין היה בא מקדשי הבית. או צורך קרבן נינהו כגון לקבלת דמים ולרחיצת הקרבים ואברי העולה וליתן בה סולת למנחות ומתרומת הלשכה אתו דכל קרבנות צבור באין מתרומת הלשכה. אלא מתרומת הלשכה כלומר ממותר תרומת הלשכה כדאמרי' בעלמא [ר"ה ז' ע"א] קרבנות צבור הבאין באחד בניסן אינן באין אלא מתרומה חדשה כדכתיב זאת עולת חדש בחדשו חדש והבא לי קרבן [מתרומה] חדשה וכסף הנמצא בשלש קופות מתרומה ישנה היא מותר מתרומת הלשכה וממנו נעשין כלי שרת. ובכלותם הביאו וגו' כלומר בכלותם לחזק מכסף הנדבה המובא לבדק הבית בימי יואש קא משתעי האי קרא בדברי הימים אלמא מקדשי בדק הבית היו באין כלי שרת. כתובי דברי הימים. כאן שגבו לצורך בדק הבית והותירו מן הבנין נעשין כלי שרת מאותו מותר כסף שהובא לבדק הבית אבל אם לא הותירו כגון שגבו לבדק הבית ועדיין בדק הבית לא החזיקו לא שבקינן בנין הבית משום צורך כלי שרת ונעשין מתרומת הלשכה ורב נמי לא אמ' (רב) אין עושין [אלא] מתרומת הלשכה אלא דגבו ולא הותירו וכי גבו והותירו מאי הוי הא לא גבו מעקרא אלא לשום בדק הבית. אם הוצרכו לבדק הוצרכו ועושין אותו לבנין הבית והמקדיש לבדק הבית על דעת ב"ד מקדיש מתרומת הלשכה (ו)ממותר תרומת הלשכה שנאמר את שאר הכסף ויעשו את הכלים איזהו כסף שהיו לו שריים כשהיו תורמין מן הלשכה לשלשה קופות היה נשאר כסף בלשכה ואותו כסף המיותר בלשכה היו שריים וכסף דבשלשה קופות כסף שיש לו שריים הוא ומההוא כסף אמר קרא ויעשו את הכלים לבית ה'. רש"י במהדורא קמא.
וכתב עוד רש"י במהדורא קמא וז"ל ואימא שירים גופיהו כסף הנשאר ללשכה לאחר שהורמו ג' קופות בג' פרקים דהיינו שירי הלשכה ממנו היו עושין כלי שרת דהא כתיב שאר הכסף דמשמע שירים ממש. עולה ראשונה דאמרי' בסדר יומא [ל"ג ע"ב] מנין שלא יהא דבר קודם על המערכ' לתמיד של שחר דכתיב וערך עליה העולה והוינן בה מאי תלמודא אמר רבא העולה עולה ראשונה דמשמע העולה האמורה ראשון בסדר הקרבנות והיא עולת הבוקר. [ה"נ] דכתי' שאר הכסף יתירא אשמועי' כסף ראשון כלומר כסף שהוא ראשון לשירים ודמי כאילו כתיב את כסף שאר. ע"כ.
הקטורת סמים ולבונה שבו דכתיב קח לך סמים וגו'. וכל (ה)קרבנות צבור כגון תמידין ומוספים ומנחת נסכים הבאה עם תמיד של שחר ועם תמיד של בין הערבים כמו שמפורש בפרשת הקרבנות בסדר פנחס עשירית האפה סולת ולוג שמן ורביעית ההין יין היינו מנחת נסכים שהיה עם תמיד של שחר ושל בין הערבים וקטרת נמי קרבן צבור דכתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים וגו' ואהכי הוה אתי מתרומת הלשכה. מזבח הזהב שבהיכל אם צריך לו שום תקון והלבונה לבונת בזיכין הבאה עם לחם הפנים משבת לשבת וכלי שרת באין ממותר נסכים כדאמרינן במנחות פ' שתי מדות [צ' ע"א] מאי מותר נסכים בירוצי המדות כגון מדות לח יין ושמן שאם מדד מוכר לגזבר יינות או שמנים דנסכים בכלי שרת ועודף יין ושמן על מדות כלי שרת אותו בירוץ הוי קדש שהרי קדש בכלי והיינו טעמא דלח עובר ומגויה דמנא קא אתי שכשאדם מערה לח בכלי אותו היורד תחלה בכלי עולה למעלה אבל בירוצי מדות יבש כגון סלתות אינו קדוש דיבש אינו עובר ואותן בירוצי מדות הלח מוכרין אותן ולוקחין בהן לבונה הבאה בבזיכין וכלי שרת וקשיא לי לבונה דלחם הפנים קרבן צבור הוא שהרי אין לבונה באה בקרבן צבור אלא בקטורת ובלחם הפנים בלבד כמו שמפורש בסדר ויקרא וכיון דקרבן צבור הוא מתרומת הלשכה בעייא אתויי. רש"י במהדורא קמא.
מזבח העולה מזבח אדמה שבעזרה שהוא ב[ני]ן. חוץ לחומת עזרה אם צריך שום תקון כגון חומת העיר ומגדליה באין משירי הלשכה ממה שנותר בלשכה אחר שהורמו ג' קופות שהיו תורמין בשלשה פרקים וכל צורכי העיר כ[גו]ן לחצוב בורות ולעשות חריצין סביבות העיר או לשומרי העיר. אלמא כלי שרת ממותר נסכים היו באין ולא מתרומת הלשכה ותיובתא דרב תנאי היא אי כלי שרת ממותר תרומת הלשכה אי ממותר נסכים מותר תרומה היינו כסף הנשאר בקופות מא' בניסן ואילך שהיא תרומה ישנה ומאותו מותר עושין רקועי פחים [ציפוי] לקדש [בית קדש הקדשים] והיו מצפים אותו משנה לשנה (בית קדש הקדשים). ה"ג ר' ישמעאל אומר מות' פירות לקיץ המזבח מותר תרומה לכלי שרת. מותר פירות מפרש לקמן ריוח שלוקחין פירות ממותר שירי לשכה ומוכרין אותן ביוקר ומן הריוח שמשתכרין בהן היו לוקחין קרבנות לעולה לקיץ המזבח שלא יהא מזבח בטל אפי' שעה אחת ונמצא שולחן הרב ריקם במסכת שבועות [י"ב ע"ב] מפרש קיץ למזבח כבנות שוח לאדם אחר שהקריבו חובת היום היו מקרבין עולות [מנחות צ' ע"ב] כאדם שמביאין לפניו אחר סעודתו בנות שוח לקנוח סעודה כדי לתקן ולהמתיק מאכלו. בנות שוח מפרש התם [ע"ז י"ד ע"א] תאיני חיורתא וקיץ לשון תאנה הוא כדאמרי' בעלמא (ערובין ע"ג ע"א) [הקייצין] שומרי קיצות תאנים ששוטחין אותם בשדות ליבשן. מותר תרומה היינו תרומה ישנה כדפרישנא והא דאמר תנא דבי ר' ישמעאל כלי שרת באין מתרומת הלשכה מותר תרומת הלשכה קאמר. וזה וזה ר' חנינא סגן הכהנים ור' עקיבא לא היו מודים לרבי ישמעאל כלל בפירות דס"ל דמעולם לא היה מותר פירות כדמפרש לקמן ר' עקיבא אומר אין משתכרין בשל קדש ור' חנינא כותיה ס"ל מדלא אהדר ליה לר' ישמעאל בר פלוגתיה מידי במותר פירות ורב דאמר לעיל כלי שרת נעשין מתרומת הלשכה כלומר ממותר תרומה ר' ישמעאל ור' חנינא קיימי כותיה והך ברייתא עדיפא למיפק מיניה סייעתא טפי מתנא דבי ר' ישמעאל לעיל ה"ג פירות מאי היא כלומ' מאי היא מותר פירות דקאמ' ר' ישמעאל לעיל. רש"י במהדורא קמא.
ה"ג דתניא מותר שירי לשכה כו' משירי לשכה אמרן לעיל שהיו באין לחומת העיר ומגדלותיה ומה שישתייר מתקון חומת העיר ומגדלותי' היינו שיירי לשכה פירות חטים יינות שמנים. אין משתכרין בשל הקדש כל עיקר אף לא בשל עניים בצדקה העומדת לצורך עניים. במקום עשירות דשל גבוה עשירות הוא ואילו היו משתכרין בשל הקדש דמי כאילו הקדש צריך הוא כעני זה שצריך להשתכר בשלו וליכא מעות מצויות ליתן לפי שלקחו בהן פירות. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף קז.</h2>
אמר שמואל מודה לי אבא שמואל הוה קרי ליה לרב אבא לפי שהיה גדול ממנו כגון אבא דכולהו [שבת כ"ב ע"א] אב לחכמים ואית דאמרי אבא ממש כלומר אבי ומשום חביבותיה הוה קרי ליה הכי. בג' חדשים הראשונים שהלך למדינת הים שאין פוסקין לה מזונות אם תתבען בתוך ג' לפי שאין אדם מניח ביתו ריקן ומסתמא לג' חדשים שבק לה מזונות כששמעו בו שמת במדינת הים ואשתו תובעת מזונות כ"ע לא פליגי דפוסקין דכל אימת דהוא קיים איכא לספוקי דילמא למחר אתי וטעין דאיהו אתפסה צררי א"נ יאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך הלכך אמר שמואל דכל זמן שלא שמעו בו שמת אין פוסקין אבל היכא ששמעו בו שמת ליכא למיחש למידי ואהכי מודה שמואל דפוסקין. ש[מא] אמר לה בשעה שהלך צאי מעשה כו' וקי"ל כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה וכיון דאיהי מציא אמרה איהו נמי מצי למימר צאי כו'. רש"י במהדורא קמא.
בששמעו בו שמת (כו') ואשמועינן מתני' דאע"ג דאין פוסקין מזונות לאשת איש היכא דשמעו בו שמת פוסקין. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י לקמן במהדורא קמא ואם בא בעלה ממדינת הים ואמר פסקתי לה בהליכתי נאמן בשבועה ומזונות שפסקו לה ב"ד בעודו במדינת הים נוטלתן בכתובתה אלמא פוסקין דע"כ לא פליגי אלא לשבועה אבל מזונות מיהא פוסקין ומשני אם בא לאחר ששמעו שמת ולא מסהדי עדים אלא קול יצא בעולם לשקר שמת. ע"כ.
מי שהלך בעלה למדינת הים וחזר ובא ואשתו תובעת ממנו מזונות שלותה ואכלה בעוד שהיה במדינת הים ואמר לה בחזירתו צאי מעשה ידיך למזונותיך כלומר אותה מלאכה שעשית לי בהיותי לשם טלי במזונותיך רשאי ואפילו לא עבדה לא יהיב לה מזונות הואיל והיא משעבדה ליה למעשה ידיה וקא עסקי' כגון שאילו הי[ת]ה עושה היה מספק(ת) לה מעשה ידיה וכיון דלא עבדה איהי דאפסדה אנפשה. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא במשרה אשתו על ידי שליש כשהלך למדינת הים העמיד לה שליש לפרנסה דכיון דמשרה לה על ידי שליש ליכא למיחש לצררי ולצאי מעשה ידיך דמאי דאתפיש לשליש אתפיש הלכך כי כלו מזונות שביד שליש פסקינן לה. אי הכי דאוקמת במשרה וקס"ד דכשהלך בעלה למדינת הים השרה את אשתו ובניו ע"י שליש אלא שכלו מזונות משל ידי שליש אי הכי אלמא ניחא ליה לזון אשתו ובניו ובנותיו וכיון דניחא ליה לזון את בניו ובנותיו נפסוק נמי לבניו ובנותיו. מאי פסקה בתמיה הא קא פסיק ותני מי שהלך בעלה למדינת הים ואי במשרה קא מיירי ודאי כשהשרה לזה ולזה קא מיירי ואיכא למפרך אפילו בניו ובנותיו נמי. ה"ג אלא אמר רב פפא כו' בשלא השרה קא מיירי ולא קשיא כגון ששמעו בו שמת בעד א' ומציא אנסובי דאקילו רבנן בעד א' משום עגונא הלכך כי את[י]א וקא תבעה מזוני יהבינן לה ולא יהבינן להו ואהכי קתני אבל לא בניו ובנותיו. ע"כ.
<h2>דף קז:</h2>
ת"ש היבמה שלשה חדשים הראשונים נזונת מנכסי יתומי בעל ראשון שמת הואיל ואין יבם יכול ליבמה כל ג' חדשים הראשונים דדילמא מעוברת היא ונמצא זה פוגע בערוה ואינה חולצת נמי בתוך ג' חדשים דדילמא הויא לה ולד של קיימא ואיגלאי מלתא למפרע דלא הויא חלוצה מעולם כדי להכשירה לכהונה דחלוצה פסולה לכהונה והכי מפרש טעמא ביבמות [מ"א ע"ב] ופרכינן התם ולכרוז ומשנינן איכא דחזו בחליצה ולא חזו בהכרזה ואמרי חלוצה כשירה לכהונה הילכך אינה חולצת ולא מתייבמת בשלשה חדשים הראשונים לא משל בעל דמשלשה חדשים ואילך לא מעכב לה בעל ראשון מלאנסובי אלא יבם מעכב לה ולא משל יבם ואי איהו מעכב שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם נזונת משל יבם ואע"ג דליתא ליבם הכא פסקי לה ב"ד מזונות אלמא פוסקין מזונות לאשת איש. ומשני אמר לך שמואל האי יבמה למאי ניחוש לה כו' שומרת יבם אינה משועבדת כלל ליבם למעשה ידיה הלכך ליכא למיחש מידי ואהכי פוסקין אבל בעלמא לא. רש"י במהדורא קמא.
רצתה נזונת לאלתר ולכשתרצה תטול כתובה. רצתה נוטלת כתובתה מיד דקים לן [יבמות קי"ז ע"א] האשה שאמרה מת בעלי נאמנת אמרה גרשני בעלי כיון שלא בפני הבעל אמרה אינה נאמנת דאין האשה נאמנת לומר גרושה אני אלא בפני בעלה משום דחזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה [לעיל כ"ב ע"ב] ואמטו להכי אי אתיא ליטול כתובתה לא יהבינן לה דלא מהימנא ואי אמרה השתא דלא מהמניתו לי ומחזקיתו לי בחזקת א"א הבו לי מזונות לא יהבינן לה מזונות הואיל ואמרה גרשני נאמר הכי הוא אלא נזונת והולכת עד כדי שתאכל כדי שיעור כתובתה ואם כן הוא כמו שאמרה נתקבלה כתובתה באותן מזונות ואם בתוך כך בא בעלה ואמר לא גרשתיך אין לה כתובה עכשו אא"כ גרשה או מת. קתני מיהת נזונת והולכת אלמא פוסקין לה מזונות אע"פ שהוא קיים דאי אין פוסקין לא ניתוב לה כלל במזונותיה אלמא פוסקין מזונות לאשת איש ואהכי לא מצינן לדחויי לה הכי כי אמרה הבו לי או כתובה או מזוני. בששמעו בו שמת לאחר שאמרה גרשני דכיון שמת פוסקין לה מזונות הואיל ומעקרא לא המנו לה ב"ד תו לא מצו לאחזוקה בחזקת גרושה אלא בחזקת אלמנה הלכך כי אתיא אחר מיתה למתבע מזוני בחזקת אלמנה לא מצינן לדחויי לה אלא יהבינן לה מזוני עד כדי כתובתה. אי הכי דאלמנה חשבינן לה מאי שנא עד כדי כתובתה ליתוב לה מזוני שלא בכתובה כאלמנה דעלמא. איהי דאפסדה אנפשה דאמרה גרשני ואימא דגרושה היא. רש"י במהדורא קמא.
אי אתה יכול לומר דהאי דקתני ממאנת אין לה מזונות דהיינו ביושבת תחת בעלה כלומר כל זמן שיכולה למאן אין לה מזונות שהרי בעלה כו' דכיון דתקנו רבנן קדושין דנשואין לקטנה כגדולה ודאי שויה רבנן לכל מילי בר ממיאון. ועמדה ומיאנה בין בפניו בין שלא בפניו ואין לה מזונות שלוותה ואכלה בעודה יושבת תחתיו. טעמא דמיאנה הא לא מיאנה כל זמן שהוא במדינת הים אי תבעה מזונות יהבינן לה ואי לוותה ואכלה לכי אתי בעל משלם אלמא פוסקין מזונות לאשת איש. רש"י במהדורא קמא.
פתריתו בה כולי האי לשון תמיה א"נ קושיא הוא פתריתו בה כולי האי וכי להכי אתיתו בה דמפרשיתו לה הכי. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ה"ג אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם כלומר כדבריהם של כהנים כן הוא. על קרן הצבי שרץ עם מעותיו ואין מגיעו דכיון דפרנס את אשתו שלא מדעתו אין לו עליו כלום. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף קח.</h2>
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל ובמקום שנוטלין שכר על השבת אבדה כגון אגר בטלה דשלו קודמת לכל אדם דהשתא הא קא מהני ליה דלא בעי למשקל מניה אגרא יטול מודר אותו שכר שהיה ראוי ליתן למחזיר ויתננו להקדש דהשתא לא מתהני מידי מיניה ואיכא דמוקים לה להך סופא בנדרים [ל"ג ע"ב] כגון שנכסי הבעל אבידה אסורין על עצמו (למלאכה) ופלוגתא התם בנדרים דאיכא דאמ' נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר ולא מהדר ליה דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף דאי מתרמי ליה עניא וכו' ואיכא דאמרי דמהדר ליה ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא בשלמא שוקל את שקלו איכא לאוקומי דכגון דלא מהני ליה ומצוה בעלמא קא עביד דיהב שקל שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות כדתנן תורמין את הלשכה על השקלים שהובאו לידי שלוחי ב"ד ונאבדו קודם שבאו בלשכה. ועל הגבוי שגבום שלוחי ב"ד ועדיין לא הגיע שליח לשם. ועל העתיד לגבות כי היכי דלהוי לכולהו חלק וכפרה לקרבנות הבאין מאותן תרומות ה"נ מוקמי' לה כגון שנאבד שקלו ולא נודע לו עד שהורמו ג' תרומות של ג' פרקים כדאמרי' התם [שקלים פ"ב מ"א] אם עד שלא הורמה התרומה נודע לו אינו חייב באחריותו הלכך לא מהני מידי דבלאו הכי מתכפר. ע"כ.
הא קא משתרשי ליה כלומר הא קא מרווח ליה ד(לא) פרע ליה דאי [לא] הוה מהדר ב"ח עליה וגבי חובו מיניה הא מני חנן היא ובחוב כה"ג מיירי שהלך למדינת הים והלך א' ופרנס את אשתו והלך זה ופרע את חובו למפרנס דלא אהני ליה מידי דלא מחייב לשלומי כחנן. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא אפילו תימא כרבנן דאמרי חייב אעפ"י שלא אמר לו הלויני וגבי שאר חוב נמי [חייב] לשלם וכי מחיל ליה אסור במודר הנאה והא דקתני הכא פורע לו את חובו בשלוה על מנת שלא לפרוע כגון שהלוהו חבירו ואמר ליה אי פרעת פרעת ואי לא לא תבענא ממך בדינא והלך זה ופרע אותו חוב דמאי קא מהני ליה הא לא הוה מצי מלוה לכופו משום ההוא חוב. ע"כ.
<h2>דף קח:</h2>
וז"ל רש"י במהדורא קמא כיסופא מי לית ליה דהא מכסיף מבעל חובו שהלוהו ואינו פורע לו והנאת כיסופא מיהא הוא דמהני ליה אבל בחוב דפרנסת אשתו לית ליה כיסופא כלל הואיל ושלא מדעתו פרנס. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב [רש"י] וז"ל מאי קאמר אדמון דאמר בשביל שאני זכר כו'. ע"כ.
ה"ג אמר ליה רבא אלא מעתה מאן דאית ליה תרי בני חד עסיק באורייתא וחד לא עסיק. רש"י במהדורא קמא.
ה"ג וחכמים אומרים אין זה הודאה ממין הטענה דבאותו מין שכופר לו אינו מודה לו כלל ובקנקנים דקא מודה ליה בהו לא כפר ליה ולא מידי הלכך לא הויא הודאה מקצת הטענה דבעינן הודאה ממין הכפירה ושמן לחוד וקנקנים לחוד ותרי מיני נינהו. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא ש"מ לרבנן דפטרי טענו חיטים ושעורי' והודה לו באחת מהן פטור דהיינו דומיא דטענו כדים ושמן והודה בכדים חייב דקטעין ליה חטים ושעורים בהדי הדדי כי מודה ליה בחד מינייהו הויא ליה הודאה ממין הטענה ואע"ג דלא הויא הודאה ממין הכפירה והיכא דטענו חטים והודה לו בשעורים אע"ג דמודה מקצת הטענה הוא דחטים שוין יותר משעורי' פטור [שבועות ל"ח ע"ב] משום דבמה שטענו לא הודה לו ולאו הודאה ממין הטענה הוא ומדרבנן דבעו במתני' הודאה ממין הכפירה הויא תיובתא לשמואל דלא בעי הודאה ממין הכפירה. ע"כ.
בטוענו מדה שלא [תבע ממנו קנקנים אלא] הפקיד לו כדים וטען מלא עשר כדים שמן הפקדתי אצלך והלה אומר כדים הפקדת לי ולא שמן והלה לא טענו כלים מעולם הלכך כי מודה ליה בקנקנים לאו הודאה ממין הטענה הוא ואהכי פטרי ליה רבנן משבועה. רש"י במהדורא קמא.
אמר רבא דכ"ע אדמון ורבנן יש לי בבורך בור שלתחת בד של שמן דהיו טחין אותה בסיד והיה יורד שם השמן מן הבד וזה אומר אין לך אצלי אלא כדים בכה"ג ודאי מודים כ"ע דפטור דשמן קא טעין ליה קנקנים לא טעין ליה ומה שטענו לא הודה לו או שאמר לו מלא עשרה כדי שמן יש לי אצלך [שמן] במשמע ולא כדין עצמן וזה אומר כדים יש לך אצלי ולא שמן כ"ע לא פליגי דפטור. רש"י במהדורא קמא.
עשרה כדים מלאים שמן יש לי בידך והודה לו זה בקנקנים כ"ע לא פליגי דחייב דהיינו כחטים ושעורים והויא ליה כהודאה ממין הטענה וכשמואל. כי פליגי דאמר ליה עשרה כדי שמן סתמא דלא אמר ליה לא מלא ולא מלאים אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים וכמאן דאמר ליה כדים מלאים שמן דמי דמשמע נמי כדים ושמן והוה ליה כטוען את חברו חטים ושעורים והודה באחד דחייב ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים דכיון דאמר סתמא הכי משמע מלא עשר' כדים יש לי אצלך ולא קנקנים וזה אומר קנקנים ולא שמן ומה שהודה לו לא טענו שהרי שמן בלא קנקנים טענו בפני ב"ד ואפילו אי הדר ופשיט ליה למילתיה ואמר קנקנים ושמן טענתי לו לא משגחינן ביה דאמרי' ודאי שמן בלא קנקנים טענו והשתא הוא דקא הדר ביה ואינו טוען וחוזר וטוען ופטור דבעינן הודאה ממין הכפירה. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא. כמי שטענו רמון בקליפתו והודה לו בקליפה דהיינו מרמון גופיה והויא הודאה ממין הכפירה הכא נמי קנקנים כשמן גופיה דמו וחטים [וחטים] נינהו. לא מנטר דלא עביד למהוי אלא בקליפתו הלכך הויא קליפה כרמון גופיה אבל שמן עביד דקאי בלא קנקנים כגון בבור ולא דמו קנקנים כשמן גופיה. ע"כ.
אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה עשרה כו' לעולם דאמר ליה סתם כדי שמן ואפ"ה ליכא לאותובי לר' חייא דהכי הוא פלוגתיהו כגון דאמר האיך שמן להד"ם קנקנים נמי חמשה אית לך גבאי וחמשה לית לך גבאי אדמון סבר כמאן דטעין ליה קנקנים מלאים שמן דמי דסתם הכי משמע ואיכא בקנקנים גופייהו הודאה במקצת וכפירה במקצת והויא ליה הודאה ממין הכפירה ורבנן סברי כי טעין ליה סתם משמע דשמן טענו ולא קנקנים וליכא הכא אפילו הודאה ממין הטענה ובחטים ובשעורים ליכא למשמע מהכא לא פטור ולא חיוב. רש"י במהדורא קמא.
מתני' מעות נדוניא ופשט לו את הרגל כלומר אם היית תולה אותי ברגל על העץ איני נותן לך כלום. ל"א שאמר לו טול רגלי שאין לי מה ליתן לך. לישנא אחרינא כאדם שמתלוצץ בחבירו וטופח לו [ב]רגלו ואומר לו אפילו מן הטיט של תחת רגלי איני נותן לך. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף קט.</h2>
גמרא מתני' דקתני מחלוקת אדמון וחכמים בשפסק לו האב לעצמו דלא כי האי תנא. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא בד"א אברייתא קאי ולרבנן קא מהדר וה"ק בד"א שתהא יושבת עד שתלבין ראשה בגדולה שפסקה הגדולה על עצמה אבל קטנה שפסקה לעצמה כופין. איפכא מסתברא גדולה שתנאה הוי תנאי כופין האב ליתן מה שפסקה היא על עצמה קטנה דאין תנאה תנאי דהא אין מעשה קטנה כלום אין כופין אותו ליתן גט קטנה אין תנאה תנאי וכופין אותו ליתן גט גדולה תנאה תנאי ואהכי יושבת עד שתלבין ראשה. ע"כ.
ואפילו בבריתא קאמר חזקיה דהלכה כאדמון ואע"ג דאיהי גופה פסקה על עצמה הואיל ואמר ר"ג בבריתא רואה אני את דברי אדמון בכל מקום קאמר ואפילו בבריתא ומתניתין דקתני אדמון אומר אילו אני פסקתי לעצמי כו' דמשמע דהיכא דפסקה היא תשב עד שתלבין אדמון לדבריהם דרבנן קאמר להו דלדידיה אפילו פסקה איהי יכולה היא שתאמר כסבורה אני כו' כדאמר בבריתא. ל"א שמעתי לא אפילו בבריתא אי קי"ל דמחלוקת חכמים ואדמון הכי הוא כדתני ליה ר' יוסי בר יהודה כך שמעתי גמגום. רש"י במהדורא קמא.
משמיה דחזקיה ואע"ג דהיינו גברא אגברא קא פריך משום דרבה בר ירמיה לא פליג לעולם אחזקיה דגברא רבה הוה כדאמרינן בעלמא [יבמות ס"ח ע"ב] יהודה וחזקיה בני [ר'] חייא הוו ותו דחזקיה הוה תני (ב)בריתות. רש"י במהדורא קמא.
אין הלכה כיוצא בו כרבן גמליאל דלא הודה לו אלא בג' ופליג עליה אשארא אלא בכולהו הוי הלכה כמותו כאדמון ולא כרבן גמליאל דפליג עליה באידך דבהנך דלא אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ודאי הוה פליג עליה. רש"י במהדורא קמא.
אמר אין היכא דאמר ר"ג רואה אני כו' הוי ודאי הלכה כאדמון אבל היכא דלא אמר אין הלכה כמותו. ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו כלומר כרבן גמליאל דלא הודה לו אלא בג' ואשארא פליג עליה הא כיצד כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני הלכה כמותו לא אמר לא. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא העורר על השדה וטוען דשל אבותיו הוא ומכרה גזלן לאחר והוא חתום בשטר המכירה בעד להיות עד מן המכירה. אדמון אומר יכול הוא לומר השני נח לי לבא עמו לדין לכופו בדין ולהוציאה מידו לכך לא ערערתי בשעת מכירה איבד הואיל ולא ערער. ע"כ.
ורש"י עצמו במהדורא קמא כתב וכו' עשאה סימן לאחר שמכר גזלן שדה אחת בצד אותה שדה גזולה שזה עורר עליה וכתב לו מצר מערבי שדה של מוכר עצמו והוא חתם על אותה שדה בעד לדברי הכל אבד את זכותו הואיל וחתם באותו שדה של גזלן הוא ומשמע נמי עשאה סימן לאחר כגון שמכר העורר עצמו לאחר שדה אחרת בצד אותה שדה שהוא עורר עליה וכתב ליה מצר השדה שמערער בשם המחזיק דעכשו הודה שהוא של מחזיק. ע"כ.
<h2>דף קט:</h2>
וז"ל רש"י במהדורא קמא לא שנו אלא לאחר דוקא נקט מתני' עשאה סימן לאחר כדפרישנא לעיל בענין ראשון אבל לעצמו שהיה ראובן המחזיק באותה שדה מוכר לשמעון העורר עליה שדה אחרת בצד אותו שדה וכת' לו מצר פלוני אותו שדה שהוא שלי אעפ"י שלא ערער שמעון באותה שעה לא אבד זכותו דאי לא דעבד הכי דשבקיה למיעבד ההוא שדה מצר בשמיה לא הוה מזבין הך שדה ליה וללישנא אחרינא איכא לתרוצי הכי לא שנו אלא שעשאה האי העורר סימן לאחר אבל עשאה גזלן סימן לעצמו לעורר עצמו לא אבד. דהשתא מאי אית לך למימר איבעי ליה לממסר מודע' כלו' הוו ידעי שעל כן איני מערער עכשיו כדי שלא יחזור בו בשדה זו. חברך חברא אית ליה ואי הוה מסר מודעה הוו מגלו ליה לראובן ולא מזבן ניהליה. ע"כ.
ההוא דעשאה סימן לאחר שמכר העורר עצמו שדה בצד אותו שדה שהיה עורר עליה וכתב לו מצר אותה שדה בשם המחזיק ואוקים אפטרופ' דלהוי מערער על אותה שדה ולתבעי' לדינא. רש"י במהדורא קמא.
תלם אחד עשיתי לך כלומר חתמתי לך. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב רש"י במתני' ואבדה דרך שדהו קס"ד השתא כגון שהקיף לו אדם א' מארבע רוחותיה שיש לו שדות כל סביבותיה והיה לו דרך באח' מן השדות לילך לשדהו וכשחזר לא היה יודע באיזו שדה היה לו דרך. ע"כ.
וכן פרש"י ז"ל וז"ל במהדורא קמא ילך לו בקצרה יקח לו דרך באותו צד שלא יהא מפסיד בעל השדות יותר מדאי שאם יש לו בשלש רוחותי' שלש שדות אחת בת עשרים אמה ואחת בת ט"ו ואחת בת עשר ורביעית [בת] שמונה ילך לו ברביעית שהיא קצרה מכולן כדי שלא ירבה לו את הדרך. ע"כ.
וכן כתב [רש"י] במהדורא קמא אי צייתת אי שתקת ותעביד פשרה בהדאי. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדו"ק היינו מתני' ארבעה דאתו מכח חד דכל חד וחד מיתמי מצי מדחי לה. ע"כ.
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מי דמי התם אורחא לאו גבי כולהו הוא אלא גבי חד מינייהו וכל חד וחד מצי אמר ליה אורחך לאו גבאי הוא הכא הא דקלא כולהו אשתרשו ביה דכל חד וחד שקל ארעא או דקל כנגד דקל וגבי כולהו אית לה דקלא הלכך ליתבו לה דקלא מן האמצע ויחזרו ויחלוקו. ע"כ.
<h2>דף קי.</h2>
מתני' והלה הוציא שטר מכירה שמכר לו מלוה שדה לאחר שעבר זמן הפרעון בהלואה הכתוב בשטר החוב. מכרת לי את השדה בתמיה אלא ודאי שטר חוב שלך פרוע הוא אלא שנפל ממני ומצאתו. רש"י במהדורא קמא.
מפני שיכול למשכנו עליו ולגבות אותו קרקע שמכר לו בחובו ואפילו יש לו ללוה שדות הרבה מפני שיכול לומר מתיירא הייתי שלא יהיו קרקעותי[ו] משועבדין לבעלי חובות אחרים ושטרי מאוחר לשטרותיו לפיכך מכרתי לו שדה זו לאחר זמן הפרעון. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדו"ק שפיר קאמר אדמון כיון דתפיש מלוה בהנך זוזי דיהיב ליה לוה בדמי שדה מאי טעמא כת(י)ב ליה שטרא דזביני ליתפשינהו בגיבוי חובו ומשני באתרא דיהבי זוזי כו'. ע"כ.
וכן כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל ומשני באתרא דיהבי זוזי ברישא מקמי דנכתבו שטרא שטר מכירה ובאתרא דנקט שטרא אע"ג דיהבו זוזי לא קנו אלא א"כ אמר בהדיא אי בעינא בזוזי אקניה [קדושין כ"ו ע"א]. ע"כ.
איבעי ליה לממסר מודעא שלא בפני לוקח הוו יודעין שאיני מוכר שדה זו אלא כדי שאוכל למשכנו. חברך חברא אית ליה אי הוה מסרנא מודעא לחד וההוא חד לא רחים ליה כולי האי דלודעיה ללוה אבל אי אית ליה חברא אחרינא דמודע ליה וההוא חברא תליתאה מודע ליה וממנע ולא זבין. רש"י במהדורא קמא.
מתני' שנים שהוציאו ש"ח זה על זה וכגון שהיה זמן שטרו של לוה ראשון קודם ותבע ליה ראשון ותבע לאחר זמן הכתוב בשטרו של לוה שני. אדמון אומר כו' לוה ראשון אומר לשני אלו לא פרעתי לך בזמנך ובשעה שלוית עדיין הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני היה לך כו' אלא ודאי שטר זה פרוע אלא שנפל ממני ומצאתו ושטר מזוייף ליכא למימר דהא אין גובין אלא בשטר מקויים כל זמן שאין חייב מודה וכיון דמקויים הוא בב"ד לאו כל כמיניה לזייופי שטרא. רש"י במהדורא קמא.
גמר' שנים שהוציאו ש"ח זה על זה וכגון שלוה ראובן משמעון מנה בניסן וחזר שמעון באייר ולוה מראובן מנה ואחר זמן פרעון של שניהם באו לדין. רש"י במהדורא קמא.
אפוכי מטרתא למה לי אדם הנושא שני מרצופין כו' מה מועיל [לו להפוך] של כתף זה בשל זה א"נ ליתן זה של זה בזה. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא בשל כל אדם בינונית השוה לכל אדם שבנונית הוא לגבי עדית ולגבי זיבורית של כל העולם ואם כן אפילו אתי בעל זבורית ושקיל בנונית ברישא לא מתהני מידי דכי אתי בעל בנונית וגבי מבעל זיבורית בנונית דנפשיה שקיל. ה"ג ולרב נחמן מאי חזית כו' ולגבייה לבעל זיבורית [זיבורית] דנפשיה הואיל ובשלו הן שמין. ומשני דקדים ותבעיה דבעל זיבורית תבעיה לבעל בנונית תחלה ואהכי גובה ברישא בנונית. בהדי הדדי קא אתו קמי(ה) ב"ד וכיון דבהדי הדדי קא אתו קמי ב"ד לא מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה דלשקול איהו ברישא באתרא דאית ליה פסידא. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא בשל כל אדם הן שמין וכי אתו למגבי על כרחין מגבינן לבעל זבורית ברישא בינונית דהאי והדר האי ושקיל ליה מיניה הלכך אפוכי מטרתא היא דאי מגבינן לבעל עדית ובנונית ברישא זבורית דהאיך הוה מפסידינא ליה דאידך שקיל מיניה בינונית הלכך ע"כ בעל זבורית גבי ברישא והוה ליה אפוכי מטרתא ודרך זה בנימוקי רבי וניחא. ע"כ.
תנן וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו כו' אלמא בשלו הן שמין דאי אמרת בשל כל אדם הן שמין למה לי למתני זה גובה וזה גובה דאי חוב שלו יותר על חברו תפיס מאי דתפיס והשאר גבי מחבריה ואי משום רווחא לחד מינייהו כיון דאמרת בשל כל אדם הן שמין לא משכחת לה דאית ליה לחד רווחא טפי מחבריה דאי אית ליה עדית וזבורית ולהאי בנונית וזבורית מגבינן ליה לבעל עדית וזבורית בנונית ברישא והדר גבי לה מיניה האי ולא מצי למכפייה בעל עדית וזבורית לבעל בנונית דלשקול איהו ברישא זבורית דידיה כי היכי דלהדר איהו ולשקול אי פסיד האיך הלכך לא משכחת לה לטעמייהו דרבנן דאמרי זה גובה וזה גובה אלא משום דקסברי בשלו הן שמין וכגון דאית ליה להאי עדית ובנונית ואית ליה לחד זבורית ותיובתא דרב ששת דקאמר בשל כל אדם הן שמין. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
שלוה זה לעשר וזה לחמש וטעמייהו לאו משום בנונית וזבורית היא אלא מ"ה זה גובה וזה גובה דקא משתרש האי לוה שלוה ע"מ שלא לפרוע עד עשר שנים שהולך ונוטל חובו מזה לסוף חמש שנים והוא אינו פורע עד עשר שנים וכגון שלוה זה בניסן וזה באייר סמוך לו ומ"ה כשבא זה לגבות חובו לסוף חמש זה גובה לסוף חמש וזה גובה לסוף עשר א"נ ראובן שלוה תחלה בניסן לוה לעשר ולסוף חדש או שני חדשים חזר זה שמעון ולוה הימנו מראובן ע"מ לפרוע לסוף חמש שנים אתי ראובן וקא תבע משמעון חובו ואתא שמעון ומפיק עליה שטר חובו שהוא חייב לעשר שנים ופייסי' לראובן דליזיל האי לקבל האי ואמר ליה ראובן אלו הייתי כו'. רש"י במהדורא קמא.
הא לא מטא זימניה בההיא שעתא דלוה שמעון מראובן אכתי לא מטא זמניה למכפייה ולמפרע הימנו שאפי' בחצי זמן לסוף ה' שנים אינו רוצה להתקבל חובו בחובו שחייב לו שמעון. רש"י במהדורא קמא.
אלא ראשון לחמש כו' ראשון דהיינו ראובן לוה לחמש ושמעון שהוא שני לוה לעשר ה"ג היכי דמי אי דמטא זימניה מאי טעמא דרבנן אי כשחזר שמעון ולוה מראובן לעשר שנים כבר עברו חמש שנים שהוא זמנו של שמעון לפרוע חובו מראובן מ"ט דרבנן לימא ליה ראובן שלוה ראשון אלו לא היה שטרך פרוע כיצד אתה לוה ממני היה לך לפרוע את שלך וכבר הגיע זמנך. רש"י במהדורא קמא.
הא לא מטא זמניה כגון שלוה ראובן משמעון בניסן לחמש שנים וחזר שמעון ולוה מראובן באייר לי' שנים מ"ט דאדמון הא בההוא שעתא דלוה המינו אכתי לא מטא זימניה ולא היה יכול לכופו ולפרוע את שלו ושני לעשר דקאמר לאו דוקא דה"ה נמי אם לוה שני לשנה או לחצי שנה אחר זמנו של ראשון אלא איידי דתרגמ' לעיל לעשר שנים וזה לחמש קאמר נמי באידך תירוצא לחמש ושני לעשר. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא בההוא יומא דמשלים חמש דלא מצי למכפייה עד למחר רבנן סברי עביד איניש דיזיף ליומיה לצורך יום אחד שאינו יכול להמתין עד הערב שיש [לו] לקנות פרקמטייא ומשום הכי איכא למימר שניהם כשרים ושמעון גובה מחובו למחר ולבתר ה' שנים וראובן ממתין את שמעון בחוב השני עד עשר שנים אדמון סבר לא עביד איניש וכו' ואם איתא דמחייב ל[יה] מידי הוה נטר עד אורתא ושקיל מחובו אלא ודאי ראובן פרע חובו קודם זמנו ונפל השטר מידו ומצאו שמעון ולעולם בשל כל אדם הן שמין. ע"כ.
רמי בר חמא אמר לעולם לא הוה מתניתין תיובתא לרב ששת והא דקתני במתניתין זה גובה וזה גובה כגון דהוי חד מהנך שטרי מיתומים דיזיף אבוהון ומית ולא שבק מקרקעי ומ"ה קתני זה גובה וזה גובה דלאו אפוכי מטראתא הוא דהנהו גבו מבע"ח דאבוהון מטלטלי ואף על גב דלית ליה מקרקעי דמבע"ח מגבינן אפילו מגלימא דעל כתפיה ואינהו לא מגבו ליה לב"ח מטלטלי דידהו בחובו משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכגון שזמנו של שטר דיתמי אחר זמן פרעון של ב"ח וה"ק אדמון אילו הייתי חייב לאבוכון היה לו ליפרע את שלו. וזה ראוי לגבות דב"ח שהוא קיים ראוי הוא לגבות אילו היה אבי היתומים קיים. רש"י במהדורא קמא.
פרש"י [במהדו"ק] ניגבינהו ב"ח ארעא ליתמי ואם אין לו קרקע ליזבין מטלטלי דידיה וליזבן ארעא וליתנא ניהליהו בחוב שהוא חייב להם ולהדר ולטרפה מינייהו בחובו.
ולוקמה כו' כלומר אמאי אתותב רמי בר חמא ולוקמא ביתמי כדאוקמ' ברישא וכגון דאית להו ליתמי זיבורית ואית לב"ח בנונית. רש"י במהדורא קמא.
ה"ג אי נמי בשל כל אדם הן שמין כו' כלומר דאפי' אמרינן בשל כל אדם הן שמין אפ"ה איכא רווחא ליתמי דהא קי"ל אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ואפי' מגבה להו ברישא בנונית דהשתא אית להו בנונית וזבורית כי אתי ב"ח למגבי מינייהו לא גבי מינייהו אלא זבורית הלכך אמרי רבנן זה גובה וזה גובה דלא הוי אפוכי מטרתא ומהכא ליכא למשמע אי בשלו הן שמין או בשל כל אדם הן שמין. ה"מ דאין נפרעין מהם אלא זבורית היכי דלא תפיס אידך בנונית אבל היכא דתפיש אידך בנונית לא מגבי להו כי היכי דלהדר איהו ולישקול זבורית מינייהו הואיל ולא מצי עביד לגבייהו כי היכי דהוה עביד לאבוהון אלו היה איהו קיים ודיינינן ליה לב"ח כאלו היה קיים אבוהון הואיל ותפוס כדיניה לא מפקינן מיניה לג[ר]ו[ע]י מדיניה אבל בעלמא ששניהם קיימים ואית ליה לחד זבורית מגבינן לבעל זבורית בנונית ברישא כי היכי דלשקול כל חד וחד כדיניה. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף קי:</h2>
וז"ל רש"י במהדורא קמא אבל לא מעיר לכרך שעיר זו יושבת בין אילנות ושדות ויש לה אויר יפה ונוח ישיבתה מה שאין כך בכרך המוקף חומה ולפיכך ישיבת כרכים קשה. עיר מגרש ולא מכרך לעיר דכרך גדול הוא ויש בו שווקים ושכיחי ביה כל מילי מה שאין כן בעיר. מנוה הרע כגון שכרך זה יקרים בו חטים וכל מיני מזון ובכרך אחר לוקחים בזול כל מיני מאכל. ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא בודק חלאים שבגופו שלא חש בהם ומעלן כדמפרש טעמא בגמרא משום שינוי וסת. ע"כ.
ויברכו וגו' בבנין בית שני משתעי האי קרא כשעלו מבבל לירוש' אלמא מדאיצטריך לברוכינהו מכלל דישיבת כרכים קשה. ירושלם כרך היתה. שינוי וסת שמשנה ממה שהוא רגיל לאכול. ה"ג כתוב בס' בן סירא כל ימי עני רעים. והא איכא שבתות וימים טובים כדשמואל דאמר שינוי וסת. כרם בהרים לא חשיב ועני אינו מוצא כרם אלא במקום שאין עשיר רוצה שיהא לו כרם דהיינו בהרים. מעפר כרמו לכרמים כשמזבל את כרמו מתגלגל על כל הכרמים שתחתיה אי נמי כשחופר את כרמו מתגלגל עפרו שעל שרשי הגפן ויורד למטה ונמצאו שרשיו מגולין. רש"י במהדורא קמא.
הכל מעלין כו' מעלין את נשותיהן משאר ארצות לא"י. רש"י במהדורא קמא.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל אחד האנשים ואחד הנשים יכולין לכוף זה את זה בין להעלות לא"י ובין להעלות מא"י לירושלם. ע"כ.
נשא אשה בקפוטקיא כו' לא צריך למתנייה אלא איידי דתנא נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל תנא נמי הא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
הכל מעלין לאתויי מאי כיון דקתני בסופא אחד האנשים ואחד הנשים מעלין הכל לאתויי מאי לאתויי עבדים עבד עברי וכל שכן עבד כנעני שאם קנה עבד עברי בח"ל יכול לכופו לילך אחריו ויעבוד לו בארץ ישראל. רש"י במהדורא קמא.
ולמאן דתני במתניתין עבדים בהדיא והכי קתני לה הכל מעלין ואפילו עבדים הכל לאתויי מאי מנוה יפה שאפילו אותו נוה שהוא דר שם בח"ל יפה ואותו ש[ב]א"י רע מעלין. רש"י במהדורא קמא.
וז"ל רש"י במהדורא קמא כתוב בו בשטר בבבל הלוהו מגבהו כו' כלומר נותן לו ממעות בבל. כתוב בו סתם פלוני לוה מפלוני ק' דינרים ואין כתוב מאיזה מטבע הן והוציאו מלוה לשטרו על הלוה מגבהו במקום שתבעו. ע"כ. כתוב בו מאה כסף סתם לוה פלוני מפלוני ואין כתוב בו לא סלעים ולא דינרין. כל מה שירצה לוה בין סלעים בין דינרין מגבהו באיזה מעות שירצה דיד בעל השטר על התחתונה הואיל וכתוב בו סתם מה שאין כן בכתובה. אהיא קאי אמר רב משרשיא ארישא קאי דקתני כתוב בו בבבל גובה ממעות בבל ואע"ג דהוציאו בארץ ישראל אלמא דבתר שעבודא אזלינן מה שאין כן בכתובה דאזלינן בה לקולא והאי מה שאין כן דלא כרשב"ג דאמר במתני' דבכתובה נמי אזלינן בתר שעבודא. ע"כ.
ובמהדו"ק כתב [רש"י] וז"ל נסכא פלאט"ה כלומר מאה נסכא הלוה שכתוב בו כסף מטבע ואין ידוע אם סלעים אם דינרים ואין יודע נמי אם איסרין אם מעין.
ובמהדורא קמא [לרש"י] כתוב ואימא ליתב ליה מטבע של כסף רעועה דליהוו [מעין] קלים כעין פריטי דנחש' דלא שוו אלא כפריטי דנחשא דהיינו אחד משמונה באיסר האיטלקי. ע"כ. ומשני פריטי דכספא לא עבדי אינשי פרש"י במהדורא קמא והואיל וכתוב בו כסף לא מצי למיהב מעין קלין כעין פריטי. ע"כ.
<h2>דף קיא.</h2>
וכל הדר בחוצה לארץ שיוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה דדמי כאילו עובד ע"ז. בכלי שרת שהביא נבוכדנצאר מירושלם לבבל. בחומה שלא יעלו מאליהם ויעלו כולם ביחד בחזקה. שלש שבועות דבתלתא זמני כתיב השבעתי אם תעירו [שה"ש ב'] ובחד כתיב [שם ה'] השבעתי אתכם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו. ההוא באומות העול' כתיב לעתיד וכן אמרה כנסת ישראל לאומות העולם לכשתמצאו את דודי לעתיד לבא מה תגידו לו שחולת אהבה אני שקבלתי מכם ייסורין כו'. רש"י במהדורא קמא.
<h2>דף קיב.</h2>
אקרא פור"ט נמל של תולבנקי. אפרסקא פרשק"ו בלעז. כאלפס כפר הינו כלומר שהיתה גדולה כמחבת חרס של אותה מקום נקטה כולי אפרסקא בידיה בידו אחת שנתמעטה משל אשתקד. כי עגלי שהיו עומדות ודרין בה ישראל אלא שרובה גוים ולבני ישראל אמר הכי ואינהו אהדרי הכי לר' חייא. בברכותיה של ארץ ישראל כשהם שרויין בארצם ועושים רצונו של מקום וברכה מצוייה בארץ ישראל היה עושה קרקע בית סאה של א"י שהוא כשיעור חצי חצר המשכן חמש רבוא [כורין]. כל זה מרש"י במהדורא קמא ונמצא חסר קצת עד סוף המסכתא.
